קיים סוג מסוים של "אינטלקטואלים" מסוכנים שאינם שבעי-רצון מכך שהעולם אינו מסתדר ומתארגן בהתאם לרצונותיהם ושאיפותיהם. מאידך, ישנם רבים אחרים הפועלים במסגרות אקדמיות רבות ומגוונות, השואפים בדרכם צנועה לייצר ידע שתפקידו לשרת את החברה במובן החיובי של המילה. במובנים רבים קוראים לזה "אליטה משרתת" שתפקידה, בין היתר, למצוא את האיזון הנכון בין השאיפות הנשענות על פופוליזם זול, לבין הישענות על כובד ראש מַשְמִים המחניק את היצירה האנושית. חלק גדול מהאקדמאים החיים והפועלים בעולם-המערבי והדמוקרטי, אינם מאבדים את חוש-הכיוון האקדמי או הפוליטי, וזאת למרות מעמדם ויוקרתם המקצועית הזוכה לעיתים להכרה ולהוקרה גם מחוץ לגבולות ארצם. מגבלות הכוח וההשפעה של האינטלקטואל, אינה שונה בהרבה ממגבלות הכוח של הפוליטיקאי החי במדינה דמוקרטית, וזאת, למרות כל אמצעי השליטה והכפייה הנתונים למרותו מתוקף בחירתו בידי קהל מצביעים מסוים. את "האינטלקטואל" אף אחד לא בחר בבחירות חופשיות, אולם אחריותו אינה נופלת מאחריותו של כל פוליטיקאי מצוי - זה הזוכה לקיתונות של ביקורת על כל צעד ושעל רק בשל היותו פוליטיקאי.

"האינטלקטואל המסוכן" הוא זה המתיימר להפוך את התמחותו האקדמית, לסוג של פלקט פוליטי שנועד לסדר ולארגן את החברה, בהתאם להשקפותיו, בתחומים הרחוקים לחלוטין מתחום התמחותו. "האינטלקטואל המסוכן" הוא זה הנמצא במלכודת של תסכול אישי הנובע מהפער בין מעמדו האקדמי, לעומת השפעתו הדלה בתחומים אחרים המשיקים לתחומים פוליטיים, כלכליים או חברתיים. הפער בין "התפישה העצמאית" של ה"אינטלקטואל", לבין יכולתו המוגבלת להשפיע על החברה, גורם ל"אינטלקטואל המתוסכל" להפוך לעיתים קרובות ל"אינטלקטואל המטורלל", כדוגמת הבלשן האמריקאי נועם חומסקי - שהוא במקרה גם ממוצא יהודי.

ב-16 במאי 2010 נאסר על נועם חומסקי להיכנס לתחומי ישראל כדי לשאת דברים באוניברסיטת ביר-זית הנמצאת באזור העיר רמאללה. או אז החל פסטיבל תקשורתי שהגיע לשיאו בראיון שנערך עמו בירדן במסגרת התוכנית "פגוש את העיתונות" של ערוץ 2 בהנחייתה של השדרנית דנה וייס. אין צורך להיכנס לוויכוח אם היה מוצדק לאסור את כניסתו לישראל, או לא היה מוצדק. אולם, ניתן להעריך שההחלטה הייתה מוצדקת, שכן בכך נחשפו דעותיו המסוכנות של הפרובוקטור השרלטן לעיני הציבור הישראלי כולו ולעיני רבים נוספים בעולם הרחב והשפוי. הבעיה גם אינה מתמקדת בהחלטות מסוימות של מדינת-ישראל שהתקבלו לגביו, אלא הבעיה העיקרית מתמקדת באיש עצמו שהפך את יהדותו ואת תחום התמחותו לכלים אנטי-ישראלים עם קורטוב של אנטישמיות לטנטית. מדינות דמוקרטיות אחדות, בדומה לישראל, אוסרות גם הן על "אינטלקטואלים" אחדים להיכנס לתחומן מסיבות רבות ומגוונות - כולל סיבות דתיות. עיתונאים אחדים ודוברים מחסדי הרדיקליזם הפוליטי (והאנטי-ישראלי) הציגו את האיסור הישראלי כ"יחיד במינו" שאינו מתקבל-על-הדעת במדינות דמוקרטיות. טענה זו מדגימה בעיקר את רמתם של הטוענים ואת מקבץ ידיעותיהם הדל על הנעשה בעולם-הרחב. גם הטענה כי בעידן התקשורתי הנוכחי אי-אפשר למנוע הפצת דעות, אינה קשורה לעניין, משום שנועם חומסקי אינו עוסק בהפצת דעות, אלא הוא משמש נער-מקהלה בלהקת המעודדות של הטרור האסלאמי הרצחני.

ההחלטה לשלוח צוות צילום לירדן, ולאחר מכן להקרין את הראיון בערוץ 2 עם קבוצת מגיבים בעלי דעות זהות, פחות או יותר, גם היא אינה הבעיה העיקרית. אלא, הבעיה מתמקדת דווקא ברמת הרפיסות שהופגנה כלפי נועם חומסקי במהלך הראיון ובדיון שהיה באולפן - והם אלה המדגימים לנו את עומק השרלטנות המחשבתית שהשתלטה על חלקים אחדים בתקשורת הישראלית. בזמן שהראיון עמו שודר בערוץ 2, ביום שבת ב-22 במאי 2010, נועם חומסקי כבר שהה עם חבריו מארגון חיזבאללה בדרום-לבנון לאות הזדהות והוקרה על מעשיהם האלימים כלפי מדינת-ישראל ואזרחיה לאורך השנים האחרונות. ובמקביל לכך, הציבור הישראלי ראה בערוץ 2 "עבודה עיתונאית" רשלנית שלא ניסתה להתעמת כיאות עם דעותיו הקיצוניות של האיש ועם מעשיו המחפירים לאורך השנים האחרונות. זה היה מעורר חמלה לראות את דנה וייס מתרפסת בפני "האינטלקטואל המטורלל" המעניק תמיכה עקבית לארגוני טרור ולמשטרים פשיסטיים וגזעניים כדוגמת המשטר האיראני של אחמדינג'אד למשטרי-רצח נוספים כדוגמת משטרו של פול פוט בקמבודיה של שנות ה-70.

אני מעוניין להתייחס לשתי טענות עיקריות שנועם חומסקי העלה בראיון ושהודגשו גם בידי השדרנית באולפן. טענה אחת מתייחסת לתמיכתו במדינה פלסטינית לצידה של מדינת-ישראל; וטענה שנייה מתייחסת לאמירתו שמדינת-ישראל מסוכנת בעיקר לעצמה (לא פחות ולא יותר). כמובן שהטענה השנייה מסתמכת על הטענה הראשונה, שכן נועם חומסקי ניחן בסוג מסוים של "אנטישמיות חומלת", שלכאורה מתיימרת להציג דאגה כנה ואמיתית לגורלה של מדינת-ישראל ולגורלם של תושביה "התמימים". להגדיר את מדינת-ישראל כ"מסוכנת לעצמה", זו טענה כללית הניתנת להיאמר לגבי כל המדינות הקיימות כיום בעולם. ניתן אפילו לייחס טענה כזו לנועם חומסקי עצמו, שכן לאור דעותיו הרדיקליות הוא "מסוכן בעיקר לעצמו". אלא, שבמקרה של ישראל, מסתבר שישנם קשקשנים פוליטיים בעלי יומרות אינטלקטואליות הנוטים לשחק בעברה ההיסטורי של ישראל כחלק מאיזו אג'נדה פוליטית שנועדה לשרת את האידיאולוגיה של ארגוני הטרור האסלאמיים והמשטרים האסלאמיים האלימים והאפלים. עם השרלטנות האינטלקטואלית של נועם חומסקי אף אחד לא ניסה להתעמת, שכן חומסקי שירת, במקרה הזה, את האג'נדה הפוליטית שהופגנה לאורך התוכנית המשודרת בערוץ 2. לעיתים, התקשורת הישראלית שוכחת שהיא צריכה לשרת כיאות את הציבור והיא גם נסמכת על שולחנו של הציבור הישראלי. אין הבדל גדול בין בזבוז כספי-ציבור על-ידי פוליטיקאי, לבין בזבוב כספי-ציבור על-ידי עיתונאי או על-ידי ערוץ תקשורתי המתיימר להציג דעות קיצוניות במסווה של "אינטלקטואליזם". רק תתארו לעצמכם מה היה קורה אם פוליטיקאי היה נוהג באותה קלות-הדעת שבה הוצגו דעותיו של נועם חומסקי בראיון שנערך עמו בירדן.

ביום בו שודר הראיון בערוץ 2, נועם חומסקי חגג ברוב פאר והדר עם פעילי טרור מארגון חיזבאללה את הקמתו של "מוזיאון לניצחון ההתנגדות" בעיירה בשם מליטה שבדרום-לבנון. מי שהדריך את נועם חומסקי בכפרי דרום-לבנון כדי להציג בפניו את "ניצחונותיו המרשימים" של הארגון על ישראל, היה מפקד דרום-לבנון מטעם ארגון חיזבאללה - נביל קאוק, הטרוריסט הבינלאומי. לאור אמירותיו הרדיקליות של נועם חומסקי בגנות ישראל, התקשורת הלבנונית הכתירה את נועם חומסקי כ"אמריקאי הטוב" - לא פחות ולא יותר. כאשר מחברים את התואר הזה, יחד עם הראיון שנערך עמו בערוץ 2, ניתן להבין ששוב התקשורת הישראלית נפלה למלכודת התעמולתית האנטי-ישראלית רק בגלל אגו עיתונאי מנופח הנשען על אג'נדה פוליטית רדיקלית מבית מדרשו של השמאל הקיצוני. במילים אחרות, חלקים אחדים בתקשורת הישראלית חוזרים על טעויותיהם הרבות שהתגלו לאורך כל מלחמת לבנון השנייה, ושעוררו זעם כה רב בקרב הציבור הרחב שנאלץ לצפות איך התקשורת הישראלית מסקרת את האירועים דרך הכוונת של חסן נסראללה ותומכיו באיראן.

--

מאמרים נוספים בנושא:

שמיות ואנטישמיות בתקשורת הישראלית.

טרור תקשורתי ותרבות הלינץ' בישראל.

המלחמה בחמאס והמימד התקשורתי.

החיסול בדובאי והתקשורת הישראלית.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "פרשת נועם חומסקי - ותסמונת האינטלקטואל המתוסכל", מגזין המזרח התיכון, 28 במאי 2010.