צוות מקצועי של כ-25 אנשים בעלי זהויות שונות, מארגון ביון כלשהו, הגיע ממדינות שונות לדובאי על-מנת לחסל אישיות בכירה של אחד מארגוני הטרור האסלאמיים הגדולים הפועלים במזרח-התיכון. הטרוריסט הבכיר הגיע לדובאי בדרכון עיראקי מזויף שהונפק לו על-ידי המודיעין-הסורי. חברי הצוות נכנסו לדובאי למרות שהיה ידוע למפקדיהם שהיא מרושתת במצלמות אבטחה רבות בכל פינה. חברי הקבוצה, שהפגינו אומץ-רב וקור-רוח בלתי רגילים, הצליחו לחסל את הטרוריסט הבכיר, ב-19 בינואר 2010, זמן קצר לאחר שהבכיר התמקם באחד ממלונות היוקרה במקום. לאחר החיסול, חברי הצוות המקצועי התפזרו ליעדים שונים שעות אחדות בלבד לאחר ביצוע המשימה - שהוגדרה כהצלחה גדולה. כל ארגוני הביון בעולם היו שמחים מאוד לקבל לידיהם חבורה איכותית שכזו, שכן אופי הביצוע ויעד החיסול הראו בעליל על יכולת מודיעינית מרשימה ביותר ורמה אנושית גבוהה מאוד. מאחר ומתקיימים חילופי-מידע מסודרים בין כל ארגוני הביון המערביים, סביר להניח שהמדינה ששלחה את סוכניה לדובאי עדכנה מדינות אחדות בפרטים מסוימים עוד לפני שהחלה המשימה בפועל. ואם לוקחים בחשבון את הודעתה של משטרת דובאי על מעצרם של ערבים אחדים בשל מעורבותם בפרשה, הרי מי שצריך להיות מודאג זו אינה המדינה ששלחה את סוכניה לדובאי, אלא כל אחד מראשי ארגוני הטרור הקיימים במרחב האסלאמי.

בתחילת פברואר 2010, נודע לתקשורת הישראלית על חיסולו של הטרוריסט - שיש לו קשר ישיר לחטיפתם ולרציחתם של שני חיילים ישראלים. או אז, החל פסטיבל תקשורתי של הילולה-רבתי בנוגע ל"ידה הארוכה של ישראל". עשרות מאמרים שהתפרסמו בנידון היללו ושיבחו את המוסד הישראלי ואת העומד בראשו. כמו כן, רמיזות מטופשות של עיתונאים ישראלים  ופוליטיקאים לשעבר חסרי-אחריות, התפרסמו למכביר במשך ימים אחדים. וכך, באופן די רשלני, ישראל "נטלה על עצמה" את האחריות לחיסולו של הטרוריסט הידוע שריכז בידיו מידע רב על הברחות-נשק ממדינות מוסלמיות אחדות לידי ארגוני טרור ברחבי העולם-הערבי. ללא כל ספק, התקשורת הישראלית שיחקה תפקיד חשוב, גם הפעם, בדרמה הבינלאומית הזו. וכך, בשל יהירות עיתונאית ישראלית טיפוסית, התקשורת בישראל "נידבה" את כתפיה של מדינת-ישראל גם במקרה הזה - וזאת, בדומה לתקשורת הערבית הממהרת להאשים את ישראל בנוגע לכל תאונה אקראית המתרחשת בעולם-האסלאמי.

שלטונות דובאי שנחשפו לכאורה לחלקה של ישראל בפרשה, (גם לאור מה שהתפרסם בתקשורת הישראלית), החלו להרכיב פסיפס מודיעיני - שלקח זמן רב להרכיבו - על מעשיהם של חלק מחברי הקבוצה שחדרה לדובאי בזהות בדויה ובדרכונים מזויפים. לאחר מסיבת עיתונאים שנערכה בדובאי ב-15 בפברואר 2010 שבמהלכה הוצגו תמונותיהם של חלק מחברי הקבוצה, הטון הכללי של התקשורת הישראלית עבר מהילולה-רבתי להיסטריה תקשורתית חסרת-מעצורים. לפתע, לרבים מאנשי התקשורת בישראל היו אין-ספור פתרונות, עצות, רעיונות, השערות, איומים, מחדלים ו"מה היה בפרשה ומה היה צריך להיות בפרשה". כמובן שהמילים "מחדל" ו"כישלון" כיכבו בשיח התקשורתי ההיסטרי בימים שלאחר מכן. רבים מהעיתונאים נידבו את עצמם לשמש כפרשנים לכול נושא דל וזעיר שהיה לו קשר עקיף לפרשה, ואף נלוותה לזה נימה של "יודעי סוד ועניין" כאילו הם נמנים עם החוג הקרוב ביותר לגורמי המודיעין בישראל, לכאורה.

הגדיל לעשות כתב האינטרנט באתר של ערוץ 2, בפרסום כתבה ילדותית שהופיעה ב-18 בפברואר 2010 תחת הכותרת: "חיסול בדובאי: ממבצע מבריק לכישלון מהדהד". זהו פחות או יותר, הסגנון השטחי של התקשורת הישראלית לאורך שני עשורים האחרונים כפי שהיא מתגלית לעינינו מידי יום. המצב התקשורתי בישראל אינו הולך להיות טוב יותר, משום שהמסגרת הכללית של התקשורת הישראלית נוטה לשרלטנות עיתונאית, בדרך-כלל, בגלל תכתיבי הרייטינג המתלהם והירוד. לעיתים קרובות, התקשורת הישראלית מייצרת "חומרי גלם" למכביר, מהם ניזונים מאמרי השטנה המתפרסמים נגד ישראל ברחבי-העולם - עד כדי נגיעות חזקות של אנטישמיות גלויה.

התקשורת הישראלית כבעיה תרבותית

לפני שנים אחדות התגלו ברוסיה מתקני-האזנה מתוחכמים שהוטמנו בידי המודיעין-הבריטי בתקופת כהונתו של טוני בלייר. ככול הידוע לנו, לא שורר מצב מלחמה בין בריטניה לרוסיה, ולכאורה גם אין שום סיבה להטמין במתקני-האזנה במדינה זו לאור השינויים הפוליטיים והאידיאולוגיים שעברו על רוסיה בעשורים האחרונים. לאור הגילוי "המפתיע" היה צפוי להיווצר משבר-מדיני עמוק בין שתי המדינות. טוני בלייר טען בראיון עיתונאי, לאחר שהתגלתה המזימה, שמעשים כאלה מתרחשים גם בין מדינות המקיימות יחסים תקינים בדרך-כלל. שאר הנושאים הנוגעים לפרשה המעניינת הזו לובנו מאחורי דלתיים-סגורות בין רוסיה לבריטניה - והפרשה נשכחה לאחר זמן-מה. כמובן שהתקשורת הבריטית עמדה מאחורי הממשלה, והיא גם לא טרחה לספק "מידע מרשיע" שהיה יכול לעניין את שירותי-המודיעין של רוסיה, וזאת למרות הסקרנות הגדולה שנלוותה לפרשת-הריגול הזו שהייתה יכולה לגרום למשבר עמוק בין שתי המדינות הללו. חשוב לציין שהתקשורת הבריטית נוטה להתנהג בקלות-ראש ובברוטאליות עיתונאית רק כאשר מדובר באינטרסים של מדינות אחרות - כמו ישראל למשל. באופן דומה, כתבותיו של העיתונאי הבכיין רוברט פיסק (Robert Fisk) מהעיתון הבריטי "האינדיפנטנט", מדגימות היטב איך הופכים לנושא-כלים של התעמולה הלאומנית הערבית בעלת הנטיות הפשיסטיות במסווה של רעיונות ליברליים לכאורה.

על-מנת להדגים את מה שהתחולל בתקשורת הישראלית לאחר מסיבת-העיתונאים של משטרת דובאי ב-15 בפברואר 2010, נציג כאן דוגמאות אחדות. כמובן שהתקשורת הישראלית התפעלה מאוד מעומק החקירה של משטרת דובאי, וכרגיל נלוותה לזה נימה סופרלטיבית. אולם מרגע שנרשמה שעת הגעתו המדויקת של הטרוריסט בדלפק הקבלה בבית-המלון, קל היה לשחזר את מעשיו ואת מעשיהם של חברי הצוות שעקבו אחריו. בדיעבד, אפשר לדעת הרבה דברים. אולם השאלה היא: האם משטרת דובאי יכלה למנוע את החיסול רק על סמך היכולת הטכנולוגית של מצלמות-המעקב ושל אמצעים נוספים? סביר להניח שהתשובה היא שלילית.

במסגרת הלגלוג והציניות השוטף את התקשורת הישראלית על חלקיה השונים - עניין שהפך לקו אופייני למדי בישראל - אפשר היה לקבל את הרושם שמיטב המוחות האינטליגנטיים ביותר נמצאים אף ורק במערכות העיתונים בישראל. כך למשל, עיתון מעריב (ב-17 בפברואר 2010) הכתיר את מאמרו של בן כספית במשפט: "הצלחה טקטית, כישלון אסטרטגי".  עיתון ידיעות אחרונות (ב-17 בפברואר 2010) הכתיר את מאמרו הקצר (והמיותר) של איתן הבר במשפט הבא: "למכולת הם כבר לא יוכלו ללכת", לאור פרסום תמונותיהם של אחדים מצוות המשימה. אמיר אורן דרש מעל דפי עיתון הארץ (ב-17 בפברואר 2010) להחליף מייד את ראש המוסד, מאיר דגן, לאור מה שנחשף עד כה בפרשה. וכך כתב אמיר אורן ביהירות בלתי רגילה: "נחוצה החלטה מהירה של סיום תפקידו של דגן ועל מינוי ראש המוסד הבא, מבין ראשי האגפים המכהנים, קודמיהם או אלופים בעלי כישרון וניסיון הולם בצה"ל". בקיצור לא משנה מי - העיקר להחליף ממניעים היסטריים.

הדוגמאות הקצרות הללו (מתוך רבות) אינן של כתבים בני-יומם. אלא, הן דוגמאות של כתבים וותיקים בעלי-ניסיון רב בתחום התקשורתי. ואולי כאן, בעצם, נעוצה בעיה המרכזית של התקשורת הישראלית של השנים האחרונות הנוגעים גם לתחומים נוספים המקיפים את חיינו.

--

מאמרים נוספים בנושא:

טרור תקשורתי ותרבות הלינץ' בישראל.

תשובה ישראלית הגיונית לסבר פלוצקר.

התקשורת הישראלית מתרגשת מתום פרידמן.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "החיסול בדובאי והסיקור התקשורתי בישראל", מגזין המזרח התיכון, 20 בפברואר 2010.

שיתוף בפייסבוק