פופולאריות ציבורית עדיין אינה ההוכחה לכך שקיימת עוצמה ציבורית ופוליטית אפקטיבית שיש ביכולתה להביא לשינויים רדיקליים עמוקים. יהא נאומו של בנימין נתניהו אשר יהא, הממשל החדש של ארצות-הברית החליט ללכת לעימות הדרגתי עם ישראל במישורים אחדים. המטרה: להפגין לעיני העולם-המוסלמי שארה"ב של אובמה יכולה להיות קשוחה עם ישראל כדי לשפר את מעמדה בעיני המדינות המוסלמיות שהיא כה זקוקה להן בשנים הקרובות - החל מסעודיה (דולרים, והרבה דולרים) וכלה באיראן השיעית שיש ביכולתה להשפיע על הנעשה בעיראק. בשל כך, מערכת יחסי-הציבור המשומנת היטב של אובמה, דואגת להפיץ מידי יום ביומו כותרות חדשותיות הנוגעות לישראל: פעם הדלפות, פעם שיחות רקע, פעם פליטות-פה לכאורה, פעם צילומים, ופעם עדות של נציגי ממשל בפני ועדות הסנאט האמריקאי. מאומה מכול זה לא נעשה באורח-מקרי, כפי ש"הבחורות המתעלפות" בכנסי הבחירות של אובמה לא התעלפו בשל התרגשותן האמיתית. למקהלת המעודדות של אובמה בתקשורת הישראלית אין צורך להעניק שכר - החברים הבכירים במקהלה זו התנדבו להתעלף באורח מאולץ בכל פעם שאובמה פתח או פותח את פיו גם כשהוא מדבר על ענייני זוטות.

אמריקה של אובמה משערת שחבטות מילוליות בישראל מקנות לה נקודות זכות בזירה הבינלאומית. אך למען האמת, מרבית האימפריות הזמניות ששלטו במזרח-התיכון נהגו כך כלפי היישוב היהודי או כלפי מדינת-ישראל הריבונית, והדבר לא הוסיף לכבודן ולמעמדן הבינלאומי. ארה"ב שאבה את כוחה ועוצמתה במזרח-התיכון גם בשל הקשר ההדוק שלה עם ישראל ב-40 השנים האחרונות. בריטניה הפכה באופן הדרגתי ללא רלוונטית למזרח-התיכון, וזאת משום שהיא החליטה להפר את הבטחותיה שניתנו לראשי היישוב היהודי בארץ-ישראל מאז 1917. צרפת הפכה ללא רלוונטית למזרח-התיכון בגלל שהיא נטשה את ישראל באחת משעותיה הקשות מעט לפני מלחמת ששת-הימים, ביוני 1967. בריה"מ לשעבר ניתקה את יחסיה עם ישראל ב-1967, ובשל כך היא הפכה לגורם מאוס מבחינתה של ישראל למרות עוצמתה הצבאית של בריה"מ והשפעתה על העולם-הערבי. בדרך-כלל, גורמים מחוץ למזרח-התיכון אינם מבינים את הקודים הפנימיים של האזור הזה והם נוטים לטעות בהבנת הזרמים התת-קרקעיים הרוחשים בו. גם אנחנו כלולים במשוואה הזו, ולכן אנו טועים מידי פעם בהבנת המניעים האמיתיים הנוגעים לאורח-מחשבתם של השחקנים הראשיים באזור כפי שהדבר התברר לאשורו לאחר הסכם אוסלו מ-1993. אמריקה של אובמה מחפשת פתרון עד 2011, בעוד שהשחקנים הראשיים באזור מתייחסים למעשיהם במונחים היסטוריים ארוכי-טווח של עשרות ומאות שנים.

אמריקה של אובמה מבקשת מהשחקנים הראשיים במזרח-תיכון להיות כנים עם עצמם ועם אחרים. זו בקשה הגיונית ומתבקשת בעיקר אם היא המופנית לעבר מנהיגים החיים בתרבות מערבית, הישגית וליברלית כדוגמת מדינת-ישראל. אולם, עצם האמירה המופנית במפגיע גם לעבר העולם-המוסלמי, מראה בעליל על חוסר-הבנה בתרבות הפוליטית הערבית וגם בזו האסלאמית. "להגיד את האמת" בעולם-הערבי, משמעותו לחשוף את הפגמים העמוקים הקיימים בעולמו הפנימי והחיצוני ולהציבו בעמדת נחיתות מול שאר העולם-הרחב הפעיל והאנרגטי. אבל אמריקה של אובמה בחרה לחבוט בישראל הדמוקרטית, ולא להציב מראה אמיתית מול העולם-הערבי והאסלאמי כפי שמתחייב מהמטלה שהיא נטלה על עצמה - דהיינו לחנך את העולם כולו על-פי ערכים ליברליים מסוימים. להתחנף לעולם-המוסלמי, משמעותו גם לעבור תהליך של איסלאמיזציה כפי שהדבר מתרחש על אדמת אירופה ב-20 השנים האחרונות. להתחמק מהבעיות האמיתיות של ארה"ב מבית ומחוץ בעזרת חנופה לעולם-המוסלמי עוזרת לטווח הקצר בלבד, אך מולידה בעיות נוספות קשות מנשוא לטווח הארוך.

האמת והכנות של אובמה

המדיניות הנוכחית של ארה"ב כלפי ישראל במישור ההצהרתי, מוכיחה לעולם כולו את התיזה הראשית בנוגע לארה"ב: דהיינו, לארה"ב יש מסורת ארוכה של נטישת בעלות-בריתה דווקא ברגעים מכריעים. ארה"ב הסתבכה קשות בעיראק ואפגניסטן (למרות אזהרותיהם של בכירים ישראלים לפני הפלישה לעיראק), אך הנסיגה משם אינה עוברת דרך מרפסת ביישוב עילי או באריאל. ישנו הבדל גדול מאוד בין לדעת מבחינה תיאורטית איך ללכת בנתיב מסוים, לבין ללכת בו בפועל. על כן בעולם התיאורטי של אובמה, הניצחון של המחנה הפרו-מערבי בלבנון בבחירות האחרונות שנערכו ב-7 ביוני 2009, נתפס כניצחון שהושג בעזרת השפעתה של הרטוריקה הנשיאותית. אך למעשה, הניצחון הפרו-מערבי בלבנון הושג בעקבות תוצאותיה של מלחמת לבנון השנייה ובשל ניסיונותיו של חיזבאללה להשתלט על ביירות במאי 2008. יתרה מזאת, נצחונו של אחמדינג'אד באיראן בבחירות של יוני 2009, הורס את העולם הווירטואלי ששורטט על ניירות-עמדה במסדרונותיו של הבית הלבן. הרשלנות האמריקאית בנוגע לצפון-קוריאה והעיוורון האידיאולוגי האמריקאי בנוגע לאופיו ולמעשיו של העולם המוסלמי ברחבי-העולם, עלולים לדרבן את הגורמים הרדיקליים להפעיל לחץ גדול יותר על המדינות המתונות באזור ואף להציב את ישראל במוקד התקפותיהם. אנו עלולים לגלות שבעקבות המדיניות החדשה של אובמה, ארה"ב איננה חלק מהפתרון, אלא היא חלק מבעיה גדולה ומעיקה המהווה איום על מדינות דמוקרטיות אחדות.

נקודות המחלוקת עם ארה"ב

אמריקה של אובמה בונה את העימות עם ישראל באופן הדרגתי במישורים אחדים. בימים אלה ארה"ב מתמקדת בשאלת הריבוי הטבעי בהתנחלויות ביהודה ושומרון, ובכך היא מסמנת את ישראל כמטרה העיקרית להתקפות בינלאומיות תוך כדי התעלמות מכוונת מבעיות אקוטיות אחרות בזירה הבינלאומית. גם אם ישראל תסכים להתפשר בנושא זה ובנושאים אחרים, ארה"ב תעלה לדיון בעיות נוספות כגון: בעיית הפליטים - ארה"ב תדרוש קליטה "סמלית" של פליטים ערבים במדינת-ישראל; בעיית ירושלים - ארה"ב תדרוש נוכחות נוצרית בירושלים לכאורה תחת הדגל והפיקוח של האו"ם; בעיית רמת-הגולן - ארה"ב תחתור לנסיגה מלאה של ישראל עד לקו המים של הכינרת; ובעיית ערביי-ישראל - ארה"ב תדרוש מישראל להעניק לערביי-ישראל אוטונומיה פוליטית ותרבותית מלאה הנבדלת לחלוטין מישראל היהודית. על-מנת להבין לאן חותרת ארה"ב של אובמה, צריך רק להביט על פניו הזחוחות של ג'ימי קרטר, נשיא ארה"ב לשעבר, בעת ביקוריו במזרח-התיכון. קרטר, כנוצרי אדוק, רואה בלאומיות הפלסטינית המדומיינת את היורשת האמיתית של ארץ-ישראל הפוסט-יהודית. על כן, הבעיה בינינו לבין ארה"ב, אינה נוגעת רק להתנחלות כזו או אחרת, אלא לבעיה עמוקה הרבה יותר הנוגעת לשאלות יסוד של קיומנו הריבוני והלאומי בארצנו היחידה. יוהרה, מעולם לא היטיבה עם אימפריות שעלו וירדו לאורך ההיסטוריה כפי שאנו מכירים זאת לאור 4,000 שנות היסטוריה ישראלית החקוקות בכל אחת מפינותיה של ארץ-ישראל. רצוי ואפשר להגיע לפשרה אידיאולוגית בארץ-ישראל - אך לא בכל מחיר ולא בכל תנאי.