ביום שישי הסתיים ביקורו השני של הנשיא ג'ורג' בוש בישראל. במהלך ביקורו התקיימה "ועידת נשיא ישראל 2008" שנערכה ביוזמתו ובהשראתו של נשיא המדינה שמעון פרס.  ועידה זו הייתה חשובה מאין-כמוה, שכן היא הציגה את מדינת-ישראל כפי שהיא, וכפי שהיא צריכה להיראות גם בעיני תושביה וגם בעיני העולם.

למרות שהתקשורת הישראלית התעלמה מהדיונים ומעומקם הרעיוני, התקשורת הבינלאומית בחרה לסקר את הועידה הן בשל תכניה המיוחדים והן בשל שלל האישים הבינלאומיים שהחליטו ליטול בה חלק נכבד ומשמעותי בדיוניה שנערכו על מגוון רחב של נושאים. כ-500 עיתונאים זרים באו לסקר את דיונים הרבים והחשובים שנערכו במהלך הועידה. התקשורת הישראלית בחרה להתמקד ברכילויות הקטנות, חסרי החשיבות, תוך כדי לגלוג מתמשך ולעגני על תוכן הדברים או על חלק מהאישים שכיבדו את ישראל בנוכחותם ביום חגה. מאות מוזמנים מרחבי-העולם באו לחגוג עם מדינת-ישראל ותושביה - מדינה המייצגת בעיניהם חברה עם עומק תרבותי והיסטורי לצד הישגים טכנולוגיים ומדעיים יוצאים מן-הכלל המעוררים לעיתים קרובות התפעלות רבה בעולם-הרחב.

מאז הכרזת עצמאותה של מדינת-ישראל, החברה הישראלית עסוקה בעשייה יומיומית, עיקשת ומאתגרת שהביאה לנו הישגים מקומיים ובינלאומיים יוצאים מן הכלל. אולם, זו תהיה טעות גדולה לחשוב שהכל התחיל ב-1948. הישגיה של מדינת-ישראל נובעים, בין היתר, מהמרכיב התרבותי (הדתי והלאומי) המתבסס על חתירה קדימה לעבר הישגים אישיים ולאומיים למרות הקשיים הרבים ודלות האמצעים. מרכיב זה עמד לצידנו גם בתקופת הגלות ובעיקר לאחר שראשוני היהודים יצאו את חומות העיר ירושלים ב-1860 כדי ליישב מחדש את ארץ-ישראל. על כן, ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל אנו מציינים את זכרם של הנופלים שהקריבו את חייהם על הגנת הארץ החל מאותה שנה.

כשישראל חוגגת 60 שנה להכרזת עצמאותה הריבונית, לא לחינם בחרו אישים רבים מרחבי-העולם לבוא ולחגוג עמה לאור הזמנתו של הנשיא פרס. רק לפני 63 שנים יצאנו מאימי השואה שעברה על העם היהודי כולו. רק לפני 60 שנה היינו שרויים בעיצומה של מלחמה עיקשת, כמעט חסרת-סיכוי, על קיומה של המדינה הצעירה שאך-זה קמה. מ-1948 קלטנו למעלה משלושה מיליון עולים שחלקם גרו בתנאים קשים במשך שנים ארוכות. במהלך התקופה הזו הפכנו את הכלכלה הישראלית לסיפור הצלחה מרשים. לצד המאמץ החברתי והכלכלי הזה, ישראל התמודדה עם איומים ביטחוניים קשים מנשוא שהעיקו על חייהם של תושבי המדינה: פעם בדרום, פעם במרכז, פעם בצפון ולעיתים מכל הכיוונים בבת-אחת.

כל ההישגים האלה לא נוצרו יש מאיין. אלא, הם חוליות בשרשרת אחת ארוכה שהחלה עם הקמתן של המושבות הראשונות והקיבוצים הראשונים שהניחו את היסודות האיתנים עליהם נשענת כיום מדינת-ישראל. בניגוד לעמים אחרים, כבר מראשית הקמתה של התנועה הלאומית הישראלית, הוחל בהקמת מוסדות חברתיים, כלכליים ותרבותיים שהיוו גורם מלכד ומדרבן לכלל האוכלוסייה. השילוב של התיישבות, ביטחון ותרבות העניקו לחברה הישראלית חגורות-הגנה משמעותיות לקראת המדינה שבדרך. ארגוני העובדים, קופת-חולים, מוסדות הלימוד, האוניברסיטאות, מפעלי התרבות, הקיבוצים, המושבים והערים יצרו חברה יצרנית בעלת מודעות חברתית, פוליטית ותרבותית ערנית ופעלתנית. כבר מראשיתה, החברה הישראלית יצרה בסיס איתן ורחב שדרכו פרצו מעיינות היצירה שאנו כה מתגאים בהם כיום, מדי יום.

החברה הישראלית היא חברה הישגית ובעלת מעוף רעיוני. ישראלים רבים הם פורצי גבולות בכלכלה, בתרבות, במדע, בטכנולוגיה ואמנות. ויש כאלה הטוענים כי אנו שרויים באחת מתוקפות הזוהר של העם היהודי מאז ומעולם.

ולמרות כל ההישגים האלה, בישראל קיימת תחושה עזה של תסכול מתמשך, דבר העלול לגרום לרפיון מסוכן והרסני בעתיד. במשך שנים רבות טיפחנו תודעה אוטופית על עצמנו, על יכולותינו ועל השפענו על הסביבה הקרובה והרחוקה גם יחד. טיפחנו תודעה שניתן להקים כאן חברה מופתית - פעם על-פי האידיאולוגיה הימנית ופעם על-פי האידיאולוגיה השמאלית. כל כישלון קטן וזעיר דרבן את אחד הצדדים לטעון שדרכו הרעיונית היא המענה הנאות לבעיותינו בהווה. כל חריגה קטנה "מהנורמה" רק הוכיחה לכל אחד מהצדדים שהאמת האידיאולוגית מונחת באמתחתו, וכי אם רק יפעלו לפיה, האטופיה הרעיונית תקרום עור וגידים ותיהפך למציאות בת-קיימא.

עם השנים, הלהט הרעיוני-האוטופי הפך למשטמה ולמערכת של הסתה זדונית של צד אחד כנגד רעהו. הביקורת הפכה לחזות-הכל. הלהט למצוא דפקטים בכל רעיון, בכל פרויקט ובכל אחד מתחומי חיינו, הפך למטרה העיקרית עד שנהפכנו לבלתי-נסבלים אף בעיני עצמנו. הלהט הרעיוני-פוליטי עבר לשדה התקשורתי, ומשם גם למערכות המשפטיות והאקדמיות של מדינת-ישראל. בשל הביקורת המוטחת על כל צעד ושעל, היא נהפכה עם-הזמן לרדודה ושטחית עד כדי גיחוך. משפטי-ראווה בשם המערכת המשפטית ומחקרים הנשענים על יסודות עובדתיים מפוקפקים בשם האקדמיה הישראלית, מהווים את אחד מהמאפיינים הבולטים של החברה הישראלית בשנים האחרונות.

הבעיה חמורה שבעתיים בתחום התקשורתי, שכן מתלווה לזה גם ערך כלכלי חשוב ורב. קבוצה קטנה של אנשים השתלטה על השיח הציבורי והיא עושה בו כרצונה. יש לנו תקשורת חסרת מעוף וחסרת השראה. היא עסוקה בעיקר בכותרות מתלהמות חסרות-שחר בשל המאבק על נתוני הרייטינג היומיים. היא מקיפה לעיתים עיתונאים חסרי-תרבות שדעותיהם הפוליטיות נהפכות באופן-אוטומטי לעובדות חדשותיות בלתי-ניתנות לערעור. תרבות חסרת-מעצורים זו, מרפקנית ומתלהמת ברוב-המקרים, חדרה גם למערכות האקדמיות ולמערכות המשפטיות של מדינת-ישראל.

דעת-הקהל בישראל שבויה במתקפה תקשורתית, משפטית ואקדמית הרוטנת על כל דבר ומחפשת ללא הרף את נקודות-התרופה כדי לערער את יסודותיה של החברה הישראלית במרבית התחומים המקיפים את חיינו. המתקפה הזו אינה בוחלת באמצעים ואף אינה בוררת היטב את סגנון-הדיבור הראוי כדי להפיץ את רעיונותיה - שחלקם הזויים ומשוללים כל התאמה למציאות.

הסכנה העיקרית אינה נובעת רק מאיראן או מהאתגרים שמציבים לנו ארגוני הטרור המצויים על גבולותינו. הסכנה העיקרית היא אנו, בנו עצמנו. ואולי, זו אחת הסיבות שהביאו, בין היתר, לעריכתה של "ועידת נשיא ישראל 2008" שהתקיימה בירושלים בירת ישראל - אך התקשורת הישראלית הרדודה החליטה, לא באופן מפתיע, להתעלם מהנושאים הרבים והחשובים שעלו בדיוניה.

גם בחג העצמאות ה-60, ישראל האמיתית, היצרנית והציונית, עדיין צריכה להיאבק על המקום הראוי לה בשיח הציבורי-הכללי השורר כיום במדינת-ישראל. אך בלעדיכם, קוראים יקרים, השינוי החשוב הזה לעולם לא יתרחש.

=

יש לכם הזדמנות להשפיע. תעבירו הלאה את המאמר הזה או כל מאמר אחר מהאתר.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "ישראל, כפי ישראל צריכה להיראות", מגזין המזרח התיכון, 17 במאי 2008.