זה היה ברור שזה יגיע, זה היה צפוי מראש. התקשורת הישראלית נעלבה עד עמקי נשמתה מביקורו של נשיא ארה"ב, ג'ורג' בוש, בישראל. התקשורת הישראלית כל כך נעלבה מהביקור, עד שלא עלה בידה להתאפק מעט, או אפילו לשים פילטרים אחדים כדי לבלום את המלל הלעגני והציני שהגיעו לרמות מבישות ונחותות שהתאפיינו לאורך כל ימי הביקור.

מעטים הם הכתבים, השדרנים או אפילו הפרשנים שלא נסחפו במלל הלעגני האין-סופי על הנשיא, על הביקור, על ראש ממשלת ישראל ועל סגנון האירוח. כפי שציינתי פעמים רבות בעבר, התקשורת הישראלית מתחילה להיות דומה יותר ויותר לתקשורת הערבית של שנות ה-60 של המאה הקודמת בהתייחסותה לישראל, והיא מתרחקת בצעדי ענק מהציבור הישראלי כולו, שלכאורה למענו היא אמורה לפעול. אותה ציניות ולעגנות פגעה בנו, בכולנו, במלחמת לבנון השניה, אך עדיין אין אף גורם המעוניין להפיק את הלקחים המתבקשים מכך.

התקשורת הישראלית שכחה שהיא נמצאת כאן למעננו, ולא אנו נמצאים כאן למענה. היא שוכחת את כללי הנימוס המקובלים, והיא נוטה להתמקד בענייני אגו עיתונאי במקום לעסוק בדיווח ראוי ורציני לציבור כולו. זו תקשורת המלאה עד זרה בעיתונאים ישראלים יהירים, אך גם עם רגשי נחיתות על גבול השנאה-העצמית, עד שאפילו השיר "הבה נגילה" הביך אותם, כך שהלעגנות התקשורתית גבלה באנטישמיות לטנטית.

אם ג'ורג' בוש היה מתארח במדינה אפריקאית ורקדניות חשופות חזה היו מקבלות את פניו עם תופי טאם-טאם, האירוע לא היה מביך את התקשורת הישראלית כפי שהיא חשה מבוכה, על גבול רגשי-הנחיתות, מהשיר "הבה נגילה" ומריקודי העם שהוצגו בבית הנשיא. לשיר "הבה נגילה" יש הילה בינלאומית וריקודי-העם הישראלים מוצגים ללא הרף ברחבי-העולם. אך כל אלה גרמו מבוכה עזה לתקשורת הישראלית היהירה - זו המתרחקת צעדי ענק מהציבור שלמענו היא פועלת לכאורה. לתרבות הישראלית יש כוח משיכה עצום ברחבי-העולם, אך הלעגנות שהשתלטה על התקשורת הישראלית מעוורת אפילו את "טובי העיתונאים". באווירה שכזו, גם המעטים מבין העיתונאים הרציניים נסחפים בלית-ברירה בזרם הציניות והלעגנות, שאם לא כן, אף אחד לא היה מקשיב להם, להערכתם, בזרם המידע האין-סופי וחסר-הערך השוטף את התקשורת הישראלית.

לעיתונאי ישראל - היהירים ובעלי רגשי נחיתות - היתה ביקורת על כל דבר ועל כל עניין. אם מישהו חייך - אז הוא חייך יותר מידי. אם מישהו הרעיף מחמאות - אז המחמאות עברו את גבול הטעם הטוב. אם ילדים ישראלים שרו ורקדו בפני האורחים - אז זה נראה כמו מופע בקיבוץ. אם התשובה היתה קצת מפורטת - אז היא היתה ארוכה מידי. ואם התשובה היתה קצרה - אז זו היתה תשובה מתחמקת.

שום דבר לא מצא חן בעיני התקשורת הישראלית: לא מזג האוויר, לא רחובות ירושלים הריקים או המלאים, לא ההמראה, לא הנחיתה, לא הטקס, לא האירוח, לא החיבוקים, לא הנשיקות, לא החיוכים, לא הרצינות, לא הדיונים ובוודאי לא תוכנן של השיחות. התקשורת הישראלית נוטה להטיף בהבל-פה לסטנדרטים גבוהים ככל שניתן, אך היא עצמה נוהגת בניגוד גמור להטפותיה היהירות. היא מבקשת מכולם לשים לב לפרטים הקטנים במטרה להגיע לשלמות "אוטופית" לכאורה, אך היא עצמה רחוקה עד מאוד מהשלמות שהיא כה מטיפה לה ביהירותה הרבה.

אל האורגיה המבישה הזו הצטרפו עיתונאים מימין ומשמאל שלא בחלו בתיאורים לעגניים, ואליהם הצטרפו כמה פוליטיקאים ישראלים המשורה האחרונה שביקשו להחדיר כותרת מבישה, בכל מחיר, על הביקור ומטרתו. התרבות התקשורתית של אלי יצפאן השתלטה לחלוטין על השיח התקשורתי והפוליטי בישראל, ואף אחד לא רוצה (או יכול) לשים לזה סוף.

התקשורת הישראלית שכחה את כללי הנימוס המקובלים בין אומות ובין בני-אדם, ודומה הוא שהשתלטה על התקשורת הישראלית אווירת הלעגנות והציניות כאילו היא עוד תוכנית בידור שבה הכתבים והשדרנים הם סטנדאפיסטים הצמאים לתשואות הקהל בכל מחיר. אפילו הודעתו של הנשיא בוש על הגעתו לישראל לרגל יום העצמאות ה-60 למדינת-ישראל בעוד חודשים ספורים, זכתה לקיתונות של לעג וזלזול. התקשורת הישראלית, ביהירותה הרבה, שכחה שארה"ב איננה מדינת אויב, והנשיא ג'ורג' בוש אינו מייצג מדינה עוינת לישראל.

התקשורת הישראלית עדיין לא למדה את כללי היסוד של הביקורת העיתונאית והסיקור החדשותי: על-מנת להבהיר נקודה מסוימת, אין צורך להגזים בתיאורי סרק טפלים או להשפיל עד עפר את הגורמים הנוגעים בדבר. התקשורת אינה צריכה לשמש במה להסתה, לא בין אומות ולא בין הבריות, או לפעול על-פי הכללים הברוטליים הנהוגים בבית-דין-שדה, שהם כה אופייניים לתקשורת הישראלית האלימה והמזלזלת.

זכותכם לדרוש ואף לקבל תקשורת הרבה יותר רצינית, שכן, סטנדאפיסטים לעגניים (ונלעגים) יש לנו די והותר.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "ביקור בוש - סיקור תקשורתי מביש ואלים", מגזין המזרח התיכון, 12 בינואר 2008.