מאת: ד"ר יוחאי סלע

ישראל שוב פספסה הזדמנות נדירה להציג את בעיית הפליטים הפלסטינים באופן פרופורציונאלי לבעיית הפליטים היהודים שגורשו ממדינות-ערב באורח שיטתי. על-מנת להבין את גודל הטעות, להלן קטע מנאומו של אולמרט בועידת אנאפוליס המתייחס, לכאורה, להכרה ישראלית בסבלו של צד אחד בלבד - וזה עוד יעלה לנו ביוקר רב. מדינת-ישראל, כרגיל,  פספסה הזדמנות להציג לעולם את הבעיה הכאובה הזו של כמיליון יהודים שגורשו בחוסר-כל ממדינות-ערב:

"באתי לכאן היום לא כדי לעשות חשבון היסטורי בינינו לביניכם, מה גרם לעימות ולשנאה, מה מנע במשך שנים רבות פיתרון של פשרה ושלום. אני רוצה לומר מעומק הלב כי אני יודע ומכיר בכך שלצד הסבל הבלתי פוסק שרבים בישראל התנסו בו, בגלל ההיסטוריה, בגלל המלחמות הטרור והשנאה כלפיהם, סבל שמלווה את חיינו בארץ שלנו מאז ומעולם, גם בני עמך סבלו שנים רבות ויש שעדיין ממשיכים לסבול פלסטינים רבים חיים עשרות שנים במחנות, מנותקים מההוויה שהם צמחו בה ומתבוססים בעוני, הזנחה, בדידות, מרירות ורגשי עלבון עמוקים שלא נותנים להם מנוח. אני יודע שהכאב והעלבון האלה הם מהיסודות העמוקים ביותר שמהם צמחו אתוסים של שנאה כלפינו. איננו אדישים לסבל הזה, איננו מנוכרים לטרגדיות שאתם חוויתם. אני מאמין כי במהלך המו"מ בינינו נמצא את הדרך הנכונה כחלק ממאמץ בינלאומי שאנחנו ניטול בו חלק לסייע לפלסטינים אלה למצוא מסגרת נכונה לעתידם במדינה הפלסטינית שתקום, בשטחים שעליהם יוסכם בינינו".

רבים מאתנו אינם יודעים מהיכן שואבים המנהיגים הישראלים את הידע שלהם בנוגע לעולם-הערבי. רבים מאתנו אינם מצליחים להבין מאין הם שואבים את האומץ להתעלם מההיסטוריה הישראלית ארוכת השנים. באמת שקשה לדעת, או לבין, איזה אינטרס עליון עומד מולם כשהם נוטים שוב ושוב להתעלם מהאינטרסים הישראלים, ובכך לפספס שוב ושוב הזדמנויות פז כדי להציג כיאות את האינטרסים האלה לעולם-הרחב.

יש איזה סוג של חובבנות מדינית ישראלית, בלתי-מובנת, הנוגעת לזלזול בנוהל, בסגנון וכן גם בעניינים הנוגעים לכבוד לאומי (כן, כן, המילה הגסה הזו, שכה חשובה לזירה הבינלאומית). ההתעלמות הישראלית מבעיית הפליטים היהודים שגורשו ממדינות-ערב, עולה לנו ביוקר רב - הן בזירה הבינלאומית ובעיקר בזירה המקומית.

בנאומו של ראש הממשלה הוא ציין את היוזמה הסעודית מ-2002 במילים האלה: "אני מכיר את יוזמת השלום הערבית שנולדה בריאד, אושרה בביירות ולאחרונה אושרה על ידכם פעם נוספת בריאד. אני מעריך את היוזמה הזו, מכבד את חשיבותה ומחשיב מאוד את תרומתה. אין לי ספק שנשוב להתייחס אליה במהלך המשא ומתן שיתקיים בינינו לבין ההנהגה הפלסטינית".

ביוזמה הסעודית, העולם-הערבי לא התבייש להציג את עמדתו המאוחדת בנוגע לבעיית הפליטים הפלסטינים - גם אם היא נכתבה, לכאורה, באורח-מעורפל. אם ראש הממשלה, אהוד אולמרט, ציין את היוזמה הסעודית ואת בעיית הפליטים הפלסטינים בנאומו באנאפוליס, מן הראוי היה שיציג באופן זהה גם את בעיית הפליטים היהודים שגורשו ממדינות-ערב. (ביוזמה הסעודית צריך לשים לב לסעיף 2ב' וכן לסעיף 4.) אולם ראשית, נבדוק כמה יהודים נותרו כיום במדינות-ערב:

מתוך כמיליון יהודים שחיו במדינות-ערב עד לסוף שנות ה-40, כמה נותרו כיום?

להלן היוזמה הסעודית כפי שהיא פורסמה בביירות ב-2002

הצהרת ביירות  - 28.3.2002 (היוזמה הסעודית):

"מועצת הליגה של מדינות ערב, במושב ה-14 של הפסגה:

"מאשרת מחדש את ההחלטה שהתקבלה ביוני 1996 בפסגת החירום הערבית בקהיר, כי שלום כולל וצודק במזרח התיכון הוא הבחירה האסטרטגית של מדינות ערב, ואשר יושג בהתאם למשפט הבינ"ל, ואשר ידרוש התחייבות דומה מצד ממשלת ישראל".

"לאחר הקשבה להצהרתו של הנסיך עבדאללה בן עבד-אלעזיז, יורש העצר של ערב הסעודית, שבה הציג את יוזמתו, הקוראת לנסיגה ישראלית מלאה מכל השטחים הערביים שנכבשו ביוני 1967, תוך יישום של החלטות מועצת הביטחון 242[i] ו-338[ii], שאושרו מחדש בוועידת מדריד בשנת 1991 ושל עקרון שטחים תמורת שלום;  ולהסכמתה של ישראל למדינה פלסטינית עצמאית, עם מזרח ירושלים כבירתה, בתמורה לכינון יחסים נורמליים בהקשר של שלום כולל עם ישראל".

מתוך שכנוע של מדינות ערב כי פתרון צבאי לסכסוך לא יביא לשלום או יספק ביטחון לצדדים, המועצה:

1.  מבקשת מישראל לשקול מחדש את מדיניותה ולהצהיר כי שלום צודק הוא גם בחירתה האסטרטגית.

2.  קוראת לישראל לאשר (את הדרישות הבאות):

א. נסיגה ישראלית מלאה מכל השטחים שנכבשו מאז שנת 1967, לרבות רמת הגולן הסורית לקווי 4 ביוני 1967, וכן את יתר השטחים הלבנוניים הכבושים בדרום לבנון.

ב. מציאת פתרון צודק לבעיית הפליטים הפלסטינים שעליו יוסכם תוך התאמה עם החלטה 194 של העצרת הכללית של האו"ם.

ג. הסכמה להקמת מדינה פלסטינית עצמאית וריבונית בשטחים הפלסטיניים הכבושים מאז ה-4 ביוני 1967 בגדה המערבית וברצועת עזה, עם מזרח ירושלים כבירתה.

3. בתמורה לכך, מדינות ערב מאשרות את הסעיפים הבאים:

א. מחשיבות את הסכסוך הערבי-ישראלי כבא אל קיצו, ונכנסות להסכם שלום עם ישראל, ומספקות ביטחון לכל מדינות האזור.

ב. מכוננות יחסים נורמליים עם ישראל בהקשר של שלום כולל זה.

4. המועצה מאשרת את דחיית כל הצורות של אזרוח הפלסטינים אשר סותרים את הנסיבות המיוחדות של המדינות הערביות המארחות.

5. המועצה קוראת לממשלת ישראל ולכל הישראלים לקבל את יוזמה זו על מנת להבטיח את הסיכויים  לשלום ולהפסיק את שפיכת הדם, ולאפשר למדינות ערב ולישראל לחיות בשלום ובשכנות טובה ולספק לדורות הבאים ביטחון,  יציבות ושגשוג.

6. המועצה קוראת  לקהילה הבינלאומית ולכל המדינות והארגונים לתמוך ביוזמה זו.

המועצה מבקשת מיו"ר הפסגה להקים ועדה מיוחדת המורכבת מחלק מהמדינות החברות ומהמזכירות הכללית של הליגה של  מדינות ערב, כדי לנקוט במגעים ההכרחיים להשגת תמיכה ליוזמה זו בכל הרמות, בייחוד מהאו"ם, מועצת הביטחון, ארה"ב של אמריקה, הפדרציה הרוסית, המדינות המוסלמיות והאיחוד האירופי".

הערות:

[i] החלטת מועצת הביטחון 242 התקבלה בתאריך 22 בנובמבר 1967. הסעיפים העיקריים בהחלטה קראו ל"נסיגה של כוחות מזוינים ישראליים משטחים שנכבשו" במלחמת ששת הימים, ו"לשימת קץ לכל טענות לוחמה או מצבי לוחמה וכיבוד ריבונותה, שלמותה הטריטוריאלית ועצמאותה המדינית של כל מדינה באזור וזכותה לחיות בשלום, בתוך גבולות בטוחים ומוכרים, חופשית מאיומים או ממעשים של שימוש בכוח". כן דובר בהחלטה על הצורך לערוב לחופש השיט דרך נתיבי מים בינלאומיים באזור, להשיג יישוב צודק של בעיית הפליטים, לערוב לאי-פגיעה בשטחה של כל מדינה באזור ובעצמאותה המדינית ע"י אמצעים הכוללים כינונם של שטחים מפורזים".

[ii] החלטת מועצת הביטחון 338 נתקבלה בתאריך 22 באוקטובר 1973, לקראת סיומה של מלחמת יום הכיפורים. בהחלטה הייתה התייחסות להפסקת אש בין הצדדים, לביצוע החלטת מועצת הביטחון 242 ו"פתיחת מו"מ בין הצדדים הנוגעים בדבר בחסות נאותה, שמטרתו לכונן שלום צודק ובר-קיימא במזה"ת".