בעיניים ישראליות, קשה להבין את המניעים האמיתיים של העולם-הערבי (או אפילו של סין, איראן ורוסיה) בסוגיות בינלאומיות חשובות וחשובות פחות. סביר להניח, כי הקושי נובע בשל התרבות הישראלית נשענת ברובה על פרקטיקה אידיאולוגית, על השורה התחתונה, על התערטלות פומבית של המניעים האמיתיים, ועל גישה קצת ילדותית שאם תהיה גלוי וישר עם העולם - אז העולם יהיה ישר וגלוי איתך.

בעיניים ישראליות, קשה להבין את גודלם האימפריאלי של האזורים האלה: שטחים עצומים, אוכלוסייה מרובה, משאבים בלתי-נדלים ופוטנציאל ענק הגלום במדינות הללו שביכולתן להביא את תושביהן לרמת-חיים גבוהה בהרבה מעל הממוצע. מדוע אם כן, המדינות הללו (ועוד רבות אחרות) אינן מתעסקות בבעיותיהן הפנימיות הבוערות באורח-מושכל כדי לשפר את רמת חייהם של תושביהן הרבים, והן נוהגות בדרך-כלל להעיק על מדינות אחרות - קרובות ורחוקות כאחת?

מדינת-ישראל היא מדינה קטנה בעלת משאבים טבעיים מוגבלים מאוד. ולמרות זאת, בתוך-תוכו של כל ישראלי, מסתתר בורגני קטן (ולא כמילת גנאי), הרוצה לחיות בשלווה רק תחת גפנו ותחת תאנתו כבר 4,000 שנה. ישראל כישות ריבונית-לאומית, מעולם לא דגלה בכיבוש שטח לשם כיבושו כפי שהתרחש בתקופת האימפריה הערבית, האיראנית, הרוסית, הסינית או האירופאית. התיחומים האידיאולוגיים, הדתיים והטריטוריאליים, מתוחמים היטב בעזרתם של מושגים היסטוריים כבדי-משקל, כמו צמדי המילים "ארץ-ישראל", "תורת-ישראל" ו"עם-ישראל". הכל ברור, מתוחם, יש התחלה, אמצע וסוף - או במילים אחרות, הכל גלוי ואין מה להסתיר. אם היו שינויים לאורך ההיסטוריה, הם התרחשו בשוליים, אך לא במהות.

מההיבט הזה, לא יצרנו תרבות קנונית של כפל-לשון והסתרת המניעים והכוונות. ביססנו מושגים לשוניים - דתיים ולאומיים - כדי להלקות בעיקר את עצמנו במטרה להגיע לרמת מוסרית, אישית וקולקטיבית, גבוהה ככל האפשר. התנהגותו של היחיד - לטוב ולרע - היא עניין ציבורי הפתוח לדיון נוקב והטפת-מוסר פומבית. התפילות ביום-כיפור מופנות כלפי עצמנו כלאום, כציבור, כקהילה, כיחידה אחת המתיימרת לפעול בהרמוניה ובחתירה לעבר אוטופיה לאומית ואישית בלתי-מושגת. כל חריגה קטנה, מערערת את הביטחון הציבורי וגורמת למהומה רבתי. העמידה של המשמר אינה רק עניין של עשרות השנים האחרונות, אלא זהו עניין היסטורי הנטוע היטב בתרבות הישראלית כבר אלפי שנים. התנ"ך כולו זרוע בהטפות-מוסר "צדקניות" בשל חוסר-נינוחות לאומי, דתי ותרבותי במטרה להגיע לאיזו שלמות קולקטיבית - וכאן, בעצם טמונה המכשלה העיקרית שלנו בהבנת אירועים הקושרים לתרבויות אחרות ועמים אחרים.

אנחנו מסתכלים על העולם דרך טלסקופ תרבותי מסוים, בשעה שמדינות ותרבויות אחרות נהוגות לגמרי אחרת ממה שציפינו או שהתנהגותן אינה מובנת לנו לחלוטין. כך קרה, אחד לאחד, גם בועידת אנאפוליס בעת שהתנהלו מגעים פומביים או חסויים בין ישראל לנציגים ממדינות-ערב. ישראל אינה רק אויב שיש להילחם בו בשל שאיפות לאומיות סותרות בעיני חלקים רחבים בעולם-הערבי, אלא שהיא, ישראל, נתפסת גם כאתגר תרבותי המאיים על הסדר הערבי הנינוח. להערכתם, זו סכנה כפולה לזהות העצמית הערבית, ומתוקף כך הם נזהרים שבעתיים, עד כדי ריחוק אפילו מכל מחווה של לחיצת-יד או ברכת שלום.

ישראל מציבה מראה יומיומית, נגטיבית, לעולם-הערבי על מצבו הרעוע. ההבדלים התרבותיים כל כך גדולים, שהם אפילו באים לידי ביטוי בולט במדינת-בישראל עצמה - בין המיעוט הערבי לבין שאר אזרחי המדינה. הפער הוא גדול, והוא נובע בעיקר מהבדלים בין התרבות המזרח-תיכונית האסלאמית (על כל מה שהיא מייצגת) לבין התרבות היהודית על שלל מרכיביה הלאומיים והתרבותיים. זה לא רק עניין של השקעה כספית - כפי שרבים חושבים וטוענים - אלא, אלו הם הבדלים עצומים באורח-המחשבה והחשיבה, הנובעים מהדת, מהמסורת ומהרגלים תרבותיים שנרכשו במשך מאות ואלפי שנים (כך למשל, החשיבה הביקורתית היהודית, לעומת שינון של טקסטים מוכרים וידועים).

הגישה הילדותית וההתרפסות הישראלית באו לידי ביטוי בולט, ומקומם, בדבריה של שרת-חוץ, ציפי לבני, בעת הפגישה הסגורה שערכו שרי-חוץ בועידת אנאפוליס.  וכך אמרה שרת-החוץ הישראלית המייצגת אומה של 7 מיליון אזרחים: למה אחד מכם לא רוצה ללחוץ את ידי? למה אף אחד לא רוצה להיראות מדבר איתי? תפסיקו להתייחס אלי כאל מצורעת.

על-מנת להדגים את חוסר-ההבנה השורר בישראל בנוגע לסובב אותנו, ראוי לציין, ולהזכיר, כי מצרים מנהלת מסע תקיף, יומיומי, נגד כל נורמליזציה עם ישראל בקרב מדינות-ערב. בהתרפסות, בתחנונים ובהתחנחנות אי-אפשר לנהל מדיניות ישראלית מושכלת או לקדם את האינטרסים הלאומיים של מדינת-ישראל. כולנו נסתפק בכך שהם יפסיקו לרצות לרצוח ישראלים גם בלי לחיצות ידיים מאולצות כל יום שני וחמישי. את העובדה הפשוטה הזו, שכחו נציגי ישראל במרדף האובססיבי הזה אחרי תשומת-לב ילדותית של טירונים פוליטיים בני-יומם.