על-מנת להבין מה התרחש במצרים בעת האחרונה, עלינו לציין שלוש עובדות עיקריות, מהסוף להתחלה: א. מה שאירע במצרים ב-14 באוגוסט 2013 היה מרחץ-דמים חסר-רחמים של כוחות-הביטחון כלפי המפגינים מתנועת "האחים המוסלמים"; ב. מה שהתרחש במצרים עם הדחתו של הנשיא לשעבר, מוחמד מורסי, בתחילת יולי 2013, היה הפיכה-צבאית אותה הגו קציני הצבא במהלך השנה האחרונה; ג. למרות הדחתו של הנשיא מובראק בפברואר 2011, הצבא לא הפסיק להיות הגורם המשמעותי ביותר בחיים הפוליטיים של המדינה המצרית גם לאחר מינויו של מוחמד מורסי לנשיא המדינה. מי שלא רצה להבין בידי מי נמצא הכוח האמיתי במצרים, הופתע מהאירועים של יולי-אוגוסט 2013.

ארה"ב מחזיקה במצרים מערך אדיר של איסוף מידע מודיעיני. מאות אנשי מודיעין אמריקאים מנתחים כל פיסת מידע באמצעות מחשבי-על עתירי יכולת טכנולוגית. כל לחיצה על המקלדת, כל שליחת פקס, כל דואר-אלקטרוני וכל שיחת טלפון שעולה לאוויר, מנוטרים לאלפיהם בכל דקה ודקה. כל היכולת הטכנולוגית האדירה הזו גורמת לאמריקאים עצלנות אינטלקטואלית וגלישה לעבר פנטזיות פוליטיות שאין להם קשר ממשי למציאות האמיתית השוררת במזרח-התיכון. מי שאשם בכך הוא בעיקר הנשיא האמריקאי הנוכחי, ברק חוסיין אובמה, ומקהלת המעודדות המטורללת הפועלת למענו בעיתון "הניו יורק טיימס". האמריקאים, באופן כללי, סובלים מעצלנות אינטלקטואלית כשמדובר על בעיות בינלאומיות. אולם, מה שהתחולל בתחום הזה מאז שהחלה כהונתו של הנשיא אובמה, הוא קריסה מוחלטת של מעמדה הבינלאומי של ארה"ב במזרח-התיכון, עד כי כך שהנשיא אובמה הצליח לאבד אפילו את אמונם של ראשי הצבא המצרי. הזלזול המופגן של ראשי הצבא המצרי כלפי פוליטיקאים אמריקאים בכירים, מראה בעליל על עומק השבר בין מצרים לארה"ב מאז הדחתו של חוסני מובראק בשנת 2011. ארה"ב איבדה, לפי שעה, את הכוח האמיתי במדינה המצרית ואת אהדתם של עשרות מיליוני מצרים השואפים לחיים נורמאליים יותר.

לארה"ב יש בימים אלה נשיא כושל - אחד הכושלים ביותר בעשרות השנים האחרונות. ללא ספק, אובמה יודע לדבר היטב מתוך דפים כתובים הבנויים לתלפיות, אולם מאחורי המילים הללו שוררת שממה אינטלקטואלית וחוסר-הבנה בסיסי בנוגע לאירועים המתרחשים הן בארה"ב והן ברחבי העולם. מאז נאומו של אובמה בקהיר ביוני 2009, ארה"ב חיזרה במרץ אחרי גורמים מוסלמים רדיקליים ברחבי העולם-המוסלמי מתוך ציפייה שהחיזור הבוטה הזה ירכך במידה רבה את העוינות האסלאמית השורשית כלפי ארה"ב. על בסיס ההנחה הכושלת הזו, אובמה חשב שהאסלאם הוא הפתרון לעמי האזור הסובלים ממשטרים אוטוריטאריים אלימים ונוקשים. אלא שהמשטרים הללו הבינו את הסכנה הטמונה בעליית כוחו של האסלאם הפוליטי משום שמאחוריו קיימת אידיאולוגיה אינהרנטית הדוגלת בשימוש באלימות רצחנית בכל עת שעולה מחלוקת דתית, פוליטית, חברתית או אתנית. באופן כללי, החברה המוסלמית רואה באלימות פתרון מועדף לכול מחלוקת השוררת ביחידה הפוליטית-ריבונית.

דוגמאות אחדות יבהירו את העניין: לוב מתפוררת לשתי יחידות פוליטיות; עיראק מתפוררת לשלוש יחידות פוליטיות; סודאן נחלקה לשניים - וסביר להניח שהיא תתפורר לארבע יחידות פוליטיות; סוריה מתפוררת לנגד עינינו, והיא מהווה ברגע זה קרקע פורייה לכוחות אסלאמיים רדיקליים המבקשים לבסס בסוריה מדינת-הלכה אסלאמית רדיקאלית; בלבנון קיים מתח עצום בין העדה הסונית לעדה השיעית; תימן, סומליה, ירדן, טוניסיה, טורקיה, רצועת-עזה, אפגניסטן, פקיסטן אלג'יריה ומדינות-המפרץ מתמודדות עם אלימות אסלאמית רצחנית - בדרגה כזו או אחרת. הנושא הזה, למעשה, משקף את כל המדינות המוסלמיות ואף את המדינות שיש בהן מיעוט מוסלמי משמעותי כדוגמת תאילנד והפיליפינים. במילים אחרות, האסלאם הוא הבעיה ולא הפתרון המדומיין של אובמה וחבר מרעיו במערב-אירופה.

סביר להניח שהתסכול האמריקאי לנוכח האירועים במזרח-התיכון יגברו. יכול להיות שהפתרון לכך הוא יציאה לחופשה נוספת ומתוקשרת היטב של הנשיא האמריקאי הנוכחי. אולם, סביר להניח שהתסכול האמריקאי והאירופאי ינותב לעבר ישראל בכל הנוגע למשא-ומתן המתחדש עם הרשות הפלסטינית - שהיא עוד ישות ערבית כושלת הנמצאת במחלוקת רצחנית עם תנועת החמאס הפועלת בעזה.

ארה"ב של אובמה, בדומה לאירופה, בטוחה שהדרך לליבם של המוסלמים עוברת דרך הפגנת מדיניות נוקשה וביטויים של אלימות מילולית כלפי ישראל. אובמה הצליח לבזבז את 4 שנותיו הראשונות בבית-הלבן בעימות פומבי מתוזמן היטב נגד ישראל. לנוכח הכישלון האמריקאי במזרח-התיכון, ארה"ב של אובמה עלולה ליצור מצבי לחץ מלאכותיים כלפי ישראל כדי להגיע להישג כלשהו במזרח-התיכון בשם "המורשת של אובמה" - עם סיום כהונתו השנייה בסוף שנת 2016. המצב במצרים, בסוריה, בעיראק, בתימן, באפגניסטן, בפקיסטן, בטורקיה, באיראן, בלוב ובסומליה, מגביר את הלחץ על הממשל האמריקאי הנוכחי להגיע להישגים מדיניים משמעותיים על חשבון ישראל.

המדיניות האירופאית כלפי האסלאם הפוליטי חופפת לזו האמריקאית של הממשל הנוכחי - עם ניואנסים קלים בלבד. מאז שנת 1973 (עם הכרזתו של חרם הנפט על המערב לאחר סיום מלחמת יום-הכיפורים) אירופה נוקטת במדיניות אנטי-ישראלית מובהקת כדי לרכך את יחסו של העולם-המוסלמי כלפיה. לנוכח ההגירה הבלתי-פוסקת של מיליוני מוסלמים למערב-אירופה, היחס העוין כלפי ישראל קיבל מימד נוסף של "לחץ מקומי" לכאורה של האזרחים כלפי ממשלותיהם בנוגע למדיניות הישראלית בנושאים שונים ומגוונים. ליחס העוין הזה אין שום קשר למדיניות הישראלית, אלא הוא נטוע היטב בתרבות האירופאית האלימה והגזענית ביחס ליהודים באשר הם. צריך לשים לב לשינוי התודעתי העובר על המנהיגות הגרמנית של השנים האחרונות: גרמניה מתחילה לפתח יוהרה אימפריאלית לנוכח מעמדה הכלכלי באירופה ובעולם. יוהרה זו מקבלת גיבוי מצד אינטלקטואלים אחדים - חלקם אמריקאים שעברו להתגורר בגרמניה בעשור האחרון - המבקשים לראות בגרמניה מעצמה משפיעה ומובילה בזירה הבינלאומית. אולם גרמניה, לדעתי, כבר תרמה את חלקה לעולם במלחמת-העולם הראשונה והשנייה, ולכן גם אין צורך שהיא תתרגם את כוחה הכלכלי להשפעה בינלאומית בפעם השלישית. החולשה האמריקאית במזרח-התיכון מדרבנת את המנהיגות הגרמנית הנוכחית ליטול חלק פעיל בזירה המזרח-תיכונית גם על חשבון ישראל במובן העמוק ביותר. זהו תהליך תודעתי רחב הנבנה היטב במשך השנים האחרונות בעזרת המנהיגות הגרמנית המקומית ובעזרת חלקים אחדים בתקשורת ובאקדמיה הגרמנית. יום לאחר מרחץ-הדמים במצרים, של ה-14 באוגוסט 2013, גרמניה, צרפת ובריטניה זימנו את השגריר המצרי ל"שיחת הבהרה" על רקע האירועים הללו - שיחה זו התקיימה בבירותיהן של שלוש מדינות אירופאיות שביצעו הרג נורא של עשרות מיליוני בני-אדם ברחבי-העולם רק במאה השנים האחרונות. במילים אחרות, אירופה הייתה ונותרה בור ללא תחתית של צביעות, גזענות ואלימות שעצבו את הפוליטיקה של היבשת כפי שהיא נראית כיום.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "המדיניות האמריקאית של אובמה קורסת במזרח-התיכון", מגזין המזרח התיכון, 15 באוגוסט 2013.