מאז שהחלו המהומות העממיות במדינות-ערב, השדרה האינטלקטואלית הוותיקה של סוריה שרויה בדילמה קשה: האם לחתור לעבר שינויים מהירים במבנה הפוליטי והכלכלי של המדינה, או לפעול בזהירות - עקב בצד אגודל- תוך כדי שמירה קפדנית על יציבותה של המדינה הסורית השברירית. מאז הפלישה האמריקאית לעיראק ב-2003, הציבור הסורי צפה בהשתאות בתהליך התפוררותה של עיראק וגלישתה לעבר מלחמת דתות עקובה-מדם. האזרח הסורי יכול היה לחוש את הטרגדיה העיראקית באופן יומיומי עם הגעתם של כ-2 מיליון פליטים עיראקים בין השנים 2010-2003. על-פי הערכות אחדות, כיום מתגוררים בסוריה כמיליון פליטים עיראקים החוששים לשוב למדינתם השסועה.

לאור העוינות ההיסטורית בין העדות השונות המתגוררות בסוריה, האירועים המתרחשים בסודאן, בתימן, במצרים, בטוניסיה, בלוב, בבחריין וברשות הפלסטינית, מהווים לקח מר עבור חלקים רחבים בציבור הסורי החרדים מגלישה מהירה לעבר אלימות דתית ואתנית שתגרור את סוריה לתהומות של מלחמת-אזרחים בדומה למה שמתרחש במרחב האסלאמי כולו. מאז קריסתה של עיראק ב-2003, המשטר העלווי של בשאר אל-אסד הזין את הפחד הזה ביתר-שאת בקרב הציבור הסורי בעזרת תעמולה מקיפה שהתנהלה באמצעי-התקשורת, בבתי-הספר, באוניברסיטאות ובאמצעות האליטות האינטלקטואליות הפועלות בחסות השלטון. באופן פרדוקסלי, השלטון המרכזי בסוריה נפל קורבן לתעמולתו הוא. אין תימה איפוא, שהנשיא הסורי חש ששלטונו העדתי חסין משטף האירועים שפקדו את המזרח-התיכון בחודשים ינואר-מרס 2011.

כאשר פרצו מהומות הדמים בסוריה ב-15 במרס 2011, המשטר הסורי הופתע לנוכח האירועים והיקפם. על-פי ההתארגנות הצבאית שקדמה למהומות, השלטון העריך שמוקד האירועים יהיה דווקא במזרח-המדינה המאוכלס בכורדים זועמים הנאבקים למען השגת זכויות בסיסיות בדומה לשאר האזרחים הסורים. אולם, דווקא אזור החוראן, הנמצא בדרום-המדינה והמאוכלס בשבטים מוסלמים-סונים, הוא שהוביל את אירועי הדמים שפרצו גם ביתר עריה של המדינה הסורית. מרגע שחיילי הצבא הסורי פתחו באש לעבר המפגינים בדרעא, נפתח למעשה חשבון דמים בין תושבי החוראן לבין המשטר העלווי. סביר להניח שבכירי השלטון הסורי נתקפו בחרדה גדולה לנוכח האירועים שאיימו לשטוף את עריה המרכזיות של המדינה. סביר להניח שגם התחולל וויכוח נוקב בתוך הצמרת הפוליטית הבכירה של סוריה בנוגע לאמצעים אותם אפשר להפעיל כדי להתמודד עם האתגר הגדול שהיווה איום על המשטר עצמו. לילות קשים עברו על הצמרת הסורית מאז ה-15 במרס 2011, והדבר ניכר היטב במראה פניו של הנשיא אסד בבואו לנאום בפני הפרלמנט ב-30 במרס 2011. ימים אחדים לפני הנאום, התקשורת הסורית ואחדים מהפוליטיקאים בסוריה הצליחו לייצר מתח לאומי מלאכותי לקראת נאומו של הנשיא, אל מול פני חברי הפרלמנט הסורי, כאילו עומד להתחולל שינוי פוליטי בעל-חשיבות במבנה השלטוני של המדינה.

לאחר כמעט שבועיים של ציפייה דרוכה, הנשיא הסורי בשאר אל-אסד נאם בפרלמנט, ב"מועצת העם", ב-30 במרס 2011. כמובן שהטלוויזיה הסורית העבירה את הנאום בשידור ישיר בשילוב עם צילומים של הפגנת התמיכה המאורגנת של בני-העדה העלווית שהתגודדו בהמוניהם ליד הפרלמנט. זה לא היה נאום ל"אומה הסורית". אלא, זה היה נאום לבני העדה העלווית ולבעלי אינטרסים התומכים בהמשך שלטונה של משפחת אסד. זה לא היה נאום שנועד להציג לבני העם סורי כולו את המתווה החדש של המערכת הפוליטית והכלכלית של המדינה, אלא זה היה נאום שניסה לשכך את החששות הרבים שעלו בליבותיהם הרוטטים של בעלי האינטרסים בסוריה הנסמכים על שולחנה של משפחת אסד. זה לא היה נאום שנועד להרגיע את העם הסורי, אלא זה היה נאום שבמהלכו הנשיא שרטט את קווי-המתאר של "הקונספירציה" שנרקמה נגד סוריה במטרה להעניק לגיטימציה ציבורית ובינלאומית אם וכאשר העניינים ייצאו משליטה והמשטר יאלץ לנקוט בצעדים חריפים יותר - גם אם הדבר ידרוש שימוש נרחב בכוח הנשק.

לדעתו של אסד מה שמתרחש בעולם-הערבי זו מהפכה, אולם מה שהתרחש בסוריה זו "מזימה". גם המפגינים ליד בית-הפרלמנט נשאו שליטים שציינו את מעורבותם של סעודיה, ישראל וסעד אל-חרירי בליבוי המהומות בסוריה. האשמות דומות הופנו בתקשורת הסורית גם לעבר ארה"ב וגורמים פלסטיניים. אסד ציין בנאומו שהמזימה הזו נכשלה, וכי "תיאוריית הדומינו" (הפלת המשטרים הערביים בזה אחר זה) נפלה בזכות פעולות אחדות שהשלטון נקט בהן כדי להתמודד אם האתגר שנכפה על סוריה בגלל גורמים חיצוניים. אסד אף טען שהמשטר יגביר את המודעות של כלל הציבור בנוגע למזימות המתרחשות בסוריה. במילים אחרות, האיום על סוריה אינו נובע מבעיה פנימית, אלא האיום מתבטא בגורמים חיצוניים המעוניינים לפורר את סוריה כחברה וכמדינה. בדרך זו אסד ניסה להבהיר לאזרחי סוריה שאם יתבצעו רפורמות בסוריה, הן יתגשמו באופן הדרגתי תוך כדי בחינה קפדנית של השפעותיהן על המבנה השלטוני העדתי של המשטר.

על-מנת להבין עד כמה ביטחונו העצמי של המשטר העלווי מעורער בעקבות המהומות העממיות, ניתן להדגים זאת בעזרת האירוע הבא: הטלוויזיה הסורית קטעה את השידור הישיר מהפרלמנט ברגע שבו פרצה אישה לעבר מכוניתו של אסד כדי למסור לו משהו או כדי להביע פניו דברים אחדים - מייד עם סיום נאומו ויציאתו מהמתחם המאובטח. "ההצגה הנשיאותית" שהופגנה לעיני כל במהלך הנאום המבוים בידי בימאים מפוחדים, כל אירוע ספונטני עלול לערער עוד יותר את התדמית שברירית ממילא של המשטר. אין להתפלא על כך, שמייד לאחר הנאום, הקריינים הסורים בטלוויזיה הממלכתית יצאו מגדרם כדי להלל ולשבח את נאומו של הנשיא. בהצגה המבוימת שהתרחשה לאורך כל הנאום, עלו וצצו חברי פרלמנט שקטעו את דבריו של הנשיא ופצחו בדברי שבח והלל על מנהיגותו, וזאת בדומה לתרבות הבדואית המסורתית שבה מפליגים בשבחו של המנהיג כדי להפגין נאמנות עיוורת - עד כדי גיחוך. זו נאמנות של פוליטיקאים מפוחדים, של מלחכי-פנכה, ולא של נבחרי-ציבור בעלי חוט-שדרה אישי ולאומי כאחד. 250 חברי-פרלמנט יש ב"מועצת העם" - אולם לא נמצא אפילו אדם אחד שיביע איזו מחאה קלושה לנוכח האירועים הקשים שתקפו את סוריה מאז ה-15 במרס 2011.

מבחינתה של הטלוויזיה הסורית, בשאר אל-אסד נחשב למנהיג בין-לאומי מן המעלה הראשונה. שעות אחדות לאחר הנאום, הטלוויזיה הסורית שידרה צרור של ברכות שהגיעו מרחבי-תבל על נאומו המוצלח של הנשיא. הטלוויזיה הסורית אף שידרה כתבות על אזרחים סורים השוהים במדינות זרות שהביעו תמיכה בנשיא - אפילו עד למאוריטניה הרחוקה הגיעו שדרני התחנה. כמו רובוטים המופעלים מרחוק, כולם צייצו את אותן סיסמאות נבובות על שכלו המופלג של הנשיא ועל תוכנם המרהיב של דבריו. כל אחד מהדוברים הללו שהפליאו בדברי שבח מוגזמים על תעוזתו של באשר אל-אסד, ידע את האמת על מה שהתרחש ברחבי סוריה מאז ה-15 במרס 2011.

אולם, סוריה השתנתה בעקבות האירועים. האזרחים הסורים מפרקים את חומת-הפחד - לבנה אחרי לבנה - באופן איטי והדרגתי. גם כנופיות הבריונים שגייסה מפלגת הבעת' כדי להשליט משטר של טרור ופחד בחלקים אחדים של העיר לטקיה, לא הצליחו להרתיע את מאות המפגינים שיצאו למחות נגד תכניו הדלים של הנאום מייד לאחר שהנשיא הסורי סיים את דבריו. גם בערים דרעא וג'סאם יצאו תושבים למחות פעם נוספת נגד משטר הדיכוי של העדה העלווית בקריאות "מוטב למות מאשר להיות מושפלים". על-פי הערכות אחדות המסתמכות על דבריהם של אסלאמיסטים סורים, הנאום של אסד דווקא דרבן גורמים רדיקליים לשקול מחדש את רעיון ה"מאבק מזוין" נגד המוסדות המזוהים עם המשטר ונגד אישים המיצגים את המשטר העלווי. במילים אחרות, תושבי אל-חמה ממתינים בקוצר-רוח לסגור חשבון עם המשטר העדתי על אירועי-הדמים של 1982.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "סוריה לאחר נאומו של בשאר אל-אסד - אכזבה גדולה", מגזין המזרח התיכון, 31 במרס 2011.

שיתוף בפייסבוק