במאמר שכתבתי על הלחצים שהופעלו על חוסני מובארק מצד ראשי הצבא שהביאו לסילוקו מהשלטון ב-11 בפברואר 2011, ציינתי בין היתר גם את הדברים הבאים: "במהלך השבועות הקרובים, הבית-הלבן של אובמה 'ימציא הוכחות' בעזרת מקהלת-המעודדות של 'הניו יורק טיימס' שהוא צפה את מהלך האירועים במצרים, וכי מדיניותו של נשיא שננקטה לאורך המשבר כולו הסתמכה על מידע מוצק ובדוק".

מייד לאחר ההודעה הדרמטית על התפטרותו של חוסני מובארק, מכונת יחסי-הציבור של הנשיא אובמה נכנסה לפעולה בעזרת מקהלת-המעודדות של התקשורת האמריקאית "הליבראלית". כתבה אחת שהתפרסמה לאחרונה ידעה לספר כי הנשיא אובמה הורה כבר לפני חודשים רבים לעקוב אחרי סימנים של התמרמרות אזרחית כלפי השלטונות במדינות-ערב. אולם, בכתבה לא טרחו לציין שהוראה כזו ניתנה כחלק אחד ממכלול הוראות כלליות הניתנות על-ידי הנשיא או ניתנות כהוראה מגורמי המודיעין בארה"ב כעניין שבשגרה, וזאת ללא שום קשר להחלטתו של אדם כזה או אחר.

כחלק מהמסע התעמולתי של ממשל אובמה שנועד להרחיק את הביקורת שהופנתה כלפי הממשל בשאלת הזיגזג ההצהרתי בנוגע לחוסני מובארק מאז החלו האירועים ב-25 בינואר 2011, תומאס פרידמן פרסם מאמר בעיתון "הניו יורק טיימס" בו הוא כתב ש"הבית הלבן נגעל מישראל" לנוכח עמדתה של ממשלת ישראל כלפי מובארק. בניגוד לממשל הרשלני של אובמה, ובניגוד לאובססיה האנטי-ישראלית של פרידמן, ממשלת ישראל נקטה במדיניות זהירה ומוצדקת לנוכח היחסים הרגישים בין ישראל למצרים מאז שנחתם הסכם השלום בין שתי המדינות.

הבעיה אינה נעוצה בדברים המטופשים והשקריים שכתב פרידמן, אלא הבעיה נעוצה שבכך שממשל אובמה מתנהג כמו ממשלה אסלאמית אנטישמית טיפוסית. דהיינו, בכל פעם שמנהיג מוסלמי כלשהו נקלע לאיזו מצוקה פנימית או בינלאומית, הוא "מגייס" את ישראל כדי להרחיק מעליו את הביקורת הציבורית. לפרידמן, לאובמה ולמועמר קדאפי מנהיג לוב, היה משהו משותף שהתבטא היטב לאחר סילוקו של מובארק: שלושתם השתמשו במותג "ישראל" כדי להרחיק מעליהם איזו אשמה פנימית או בינלאומית שהופנתה לעברם - ובצדק. פרידמן גם התנהג כטיפש כשהוא היה מוכן לשמש "כלי" אנטישמי להעברת מסרים ילדותיים הקשורים לרגישותה של ישראל בנוגע לשכנותיה, כשם שארה"ב לא הייתה שמחה לשמוע שמקסיקו נשלטת בידי גורמים אסלאמיים רדיקליים.

ממשל אובמה כבר לא מסוגל להיגעל מעצמו בשל אותה "מקהלת המעודדות" בתקשורת האמריקאית המצייצת בקול אחד לטובת כל קשקוש מילולי היוצא מהבית-הלבן. סקירה קלה על מה שהתחולל במזרח-התיכון בשבועות האחרונים מראה פעם נוספת את הצביעות המדינית ששטפה את ארה"ב מאז שאובמה זכה בכהונת הנשיא. בואו נבדוק בקצרה מה קורה במצרים, בבחריין, בתימן ובמקומות נוספים:

במצרים שולט משטר צבאי לאחר סילוקו של חוסני מובארק. הסיכוי שמצרים תהיה מדינה דמוקרטית כמו ישראל, שווה לסיכוי שבארה"ב תהיה פעם מערכת-בריאות נורמלית והגיונית כפי שיש בישראל. מרוב יהירות, פרידמן וחבריו כבר לא מסוגלים לראות את הפגמים העלולים לחסל את ארה"ב כמעצמה מובילה בעולם.

בבחריין התחוללו עימותים אלימים בין מפגינים שיעים לכוחות-הביטחון של המדינה הנשלטת בידי משטר מלוכני סוני. השיעים בבחריין רואים את עצמם כבני הלאום הערבי. בחריין גם משמשת כנמל עיקרי של הצי החמישי האמריקאי והצי הבריטי המשייט במפרץ-הפרסי. כמובן שארה"ב אינה מסוגלת להעניק תמיכה רצינית למפגינים השיעים הדורשים לקבל את זכויותיהם האזרחיות כפי שכל אמריקאי חושב שהוא זכאי להם מתקוף היותו מתגורר במדינה דמוקרטית. ממשל אובמה כבר "ימציא" סיבות מוצדקות מדוע הוא אינו יכול להעניק תמיכה רצינית למפגינים השיעים המהווים רוב מוצק וברור בבחריין. מאז שהחלו המהומות בבחרין, נהרגו לפחות 6 בני-אדם, מאות נוספים נפצעו וכן נמסר על כ-60 נעדרים. ארה"ב העבירה מסרים שהיא "דורשת איפוק מכל הצדדים", בעיקר ארה"ב דורשת איפוק מהשיעים המבקשים את זכויותיהם - הרי בכל זאת מלך בחריין, חמד בן עיסא אל-חליפה, נחשב לבעל-ברית חשוב של ארה"ב באזור בדומה לחוסני מובארק.

עוד בעל-ברית חשוב של ארה"ב במזרח-התיכון הוא נשיא תימן - עלי עבדאללה סאלח, השולט בתימן  מאז שנת 1978. בימים האחרונים נערכו הפגנות רבות נגד משטרו של עלי עבדאללה סאלח והועלתה הדרישה לרפורמות פוליטיות וכלכליות במדינה. בכל אזור מפרץ-עדן נערכו עימותים אלימים בין מפגינים לבין כוחות-הביטחון של תימן. באזור זה קיימת שאיפה בדלנית עזה להתנתק מצפון-תימן של ממשלת צנעא כדי לבסס מדינה עצמית כפי שהיה עד לאיחוד של 1990. תחת ממשלו של אובמה, ארה"ב העניקה לתימן סיוע ביטחוני משמעותי במלחמתה נגד פעילי טרור מארגון אל-קאעידה ונגד פעילי טרור שיעים הפועלים במחוז סעדה שבצפון-תימן. ארה"ב אפילו הפעילה מערכת משומנת היטב של חיסולים-ממוקדים בתימן על-פי דרישתו של עלי עבדאללה סאלח. בעקבות החיסולים הללו נהרגו מאות בני-אדם חפים-מפשע - כפי שחשפנו במגזין זה בשנת 2009. בחודשים האחרונים, ארה"ב הידקה את שיתוף-הפעולה ביטחוני עם תימן במסגרת מה שנקרא "המלחמה בטרור העולמי". לשם כך, ארה"ב הקימה מערך מודיעיני מרשים המסייע לנשיא לחסל את מתנגדיו בדרום-תימן ובצפון-תימן. עד לפני חודשים אחדים, הפעילות הצבאית של ארה"ב בתימן הייתה חשאית. גם עלי עבדאללה סאלח נחשב בעיני האמריקאים לבעל-ברית חשוב בדומה לחוסני מובארק.

בעיראק, בפקיסטן ובאפגניסטן, ארה"ב תחת ממשל אובמה מפגינה יעילות צבאית מרשימה למרות המשטרים המפוקפקים המנהלים את המדינות הללו. כך למשל, רק בשנת 2010 נהרגו פקיסטן מחיסולים-ממוקדים אמריקאים כ-960 בני-אדם - רבים מהם היו חפים-מפשע. ארה"ב תחת ממשל אובמה, החליטה לחסל גם את בני-משפחותיהם של כאלה החשודים בפעילות טרוריסטית. המידע המודיעיני בנוגע לפעילותם "הטרוריסטית" של החשודים מגיע בדרך-כלל מקבלנים פרטיים המספקים מידע מודיעיני אינטרסנטי, או שהוא מגיע מגורמי ממשל פקיסטנים שיש להם חשבון ארוך עם קבוצות אתניות המתגוררות על גבול פקיסטן-אפגניסטן. גם נשיא פקיסטן הנוכחי, עלי אסיף זרדרי, נחשב לבעל-ברית חשוב של ארה"ב באזור, בדומה לחוסני מובארק.

המסקנה המתבקשת היא, שארה"ב תחת ממשל אובמה אינה מסוגלת להיגעל מעצמה - לשם כך, יש לה את תומאס פרידמן שימרק לה את מצפונה בדומה ל"יהודי החצר" של המאה ה-19. ובכן, איך ידעתי שממשל אובמה יפעיל את מקהלת המעודדות של "הניו יורק טיימס"? זה היה קל - משום שבכל פעם שאובמה נקלע למצוקה בינלאומית במזרח-התיכון, הוא משתמש במותג "ישראל". זה מזכיר לכם משהו?

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "תומאס פרידמן והמדיניות האנטישמית של ממשל אובמה", מגזין המזרח התיכון, 18 בפברואר 2011.