בכל פעם שאני שומע את המשפט "ישראל ביצעה פשעי מלחמה", אני יודע שבאיזשהו מקום ישנו מחבל הרוג בעקבות ניסיונו לפגוע בישראלים חפים-מפשע. בעזרתם האדיבה של ארגוני השמאל הרדיקליים ובעזרתם של חסדי הלאומנות הערבית לסוגיה, ביטויים רבים איבדו מחשיבותם וממשמעותם האמיתית מתוך כוונת-מכוון שנועדה לפגוע בישראל. כך למשל, מילים והביטויים כמו "פליטים", "טבח", "טיהור-אתני", "רצח-עם" ו"פשעי מלחמה", נהפכו לתכשיטים התלויים על צווארם של הדוברים למען הרושם בלבד. במהלך השנים האחרונות אנו עדים לגורמים רדיקלים באירופה (במסווה של תנועות שמאל ליברליות), החוברים לארגונים מוסלמים גזעניים, על-מנת לטפח מחדש את האנטישמיות האירופאית הקלאסית במסווה של ביקורת לגיטימית על המדיניות הישראלית. משום מה, אותם גורמים נוטים להתעלם במכוון מאירועים אלימים המתרחשים לרוב ברחבי-העולם, תוך כדי התמקדות מעשיה של ישראל הנאבקת באידיאולוגיות המוסלמיות הדוגלות בהשמדת עמים.

בסוף פברואר 2009, נודע שהסופר הפורטוגלי ז'וזה סאראמאגו - חתן פרס נובל לספרות לשנת 1998 - חתם על עצומה הקוראת לפרלמנט האירופאי למחוק את תנועת החמאס ואת כל ארגוני הטרור הפלסטיניים מרשימת ארגוני הטרור של מדינות אירופה. לטענת יוזמי העצומה, החמאס ושאר ארגוני הטרור הפלסטינים הם "קול לגיטימי המבטא את השאיפות של העם הפלסטיני לשחרור לאומי". על העצומה חתמו עד כה מאות אנשים, ביניהם: מייריד קוריגן-מגווייר, כלת פרס נובל לשלום לשנת 1976; הסופר האירלנדי דני מוריסון; והוגה-הדעות המוסלמי פרופסור טארק רמדאן, שהוא נכדו של חסן אל-בנא מייסד תנועת "האחים המוסלמים" במצרים. רמדאן מנסה להצטייר כמוסלמי מתון, אך ההבדל בינו לבין מוסלמים רדיקליים אחרים, מתמקד בטקטיקה שיש לנקוט כלפי המערב וכלפי אורחות חייו.

בדיקה קלה של השמות המתנוססים בגאון על העצומה מעלה שאלות מענייניות. מה המשותף בין כל השמות והאישים הללו? איזה מכנה משותף יש בין היועץ לשעבר של הנשיא הסורי לבין אישים המציגים את עצמם כמשוררים וכהוגי-דעות? איזה עניין משותף קיים בין גולים ערבים שמצאו מפלט באירופה מפחד השלטונות בארצם, לבין צרפתים המתיימרים להבין את התרבות המוסלמית? איזה עניין משותף יש בין לבנוני הדוגל בהתנגדות לישראל (טרור), לבין בלגי שאינו יודע אם מדינתו תתקיים בעוד שנה או שנתיים?

לא קל להיות אירופאי. אירופה הייתה ועודנה בית גידול של תנועות המוניות, פשיסטיות וגזעניות - פעם במסווה לאומי ופעם במסווה סוציאליסטי, פעם במסווה דתי ופעם במסווה של גאווה-לאומית. מיליוני אנשים נטבחו באירופה בשם הדת, ומיליונים נוספים חוסלו בשם הקולוניאליזם האירופאי ברחבי-העולם. אך מעל הכול, עומדת העננה השחורה של שואת יהודי אירופה וההתייחסות הפרקטית אליהם לאורך ההיסטוריה - עד לימים אלה. אין מדינה אחת באירופה היכולה לרחוץ בניקיון-כפיה, שכן האנטישמיות טבועה היטב בגנטיקה התרבותית של יבשת זו. הדרך היחידה להתרחק מהעול הכבד והשחור הזה, נעשה באמצעות טקטיקה, מוסרית לכאורה, שנועדה למרק את המצפון האפל. בדרך זו, "ישראל" הפכה ל"יהודי" של העת-החדשה וכגורם המאחד גורמים רדיקליים מעוותים מבחינה תרבותית ומוסרית - בדומה למה שהתחולל באירופה בשנות ה-30 של המאה הקודמת. לאחר שמדינות-ערב "ניקו" את ארצותיהם מיהודים, ולאחר שאירופה התגייסה כולה לחסל את יהודיה, אין זה פלא שגורמים ערביים וגורמים אירופיים מוצאים ניחומים זה בזרועותיו של זה.

מי שיזמה את העצומה היא נאדין רוזה-רוסו (Nadine Rosa-Rosso), תושבת בלגיה, קומוניסטית רדיקלית, שיש לה קשרים הדוקים עם גורמים קיצוניים בלבנון וברשות הפלסטינית. העצומה הופצה במסגרת "שבוע האפרטהייד הישראלי" שנערך בבלגיה בתחילת מרס 2009, אולם הרעיון עצמו החל בכנס שנערך בלבנון ימים אחדים לפני כן.

באמצע חודש פברואר 2009, נערך בלבנון כנס של פעילים רדיקלים במסגרת "הפרום הבינלאומי למען תנועת ההתנגדות, האנטי-אימפריאליזם והסולידריות העממית", בהשתתפותם של כ-1,000 איש שהגיעו מאירופה, מאסיה, מהמזרח-התיכון, מאמריקה ומאפריקה. בין המשתתפים היה גם רמזי קלארק שכיהן כשר-המשפטים בתקופתו של הנשיא האמריקאי ג'ונסון, ואף התנדב לשמש כסנגורו של סדאם חוסיין. את דברי הפתיחה בכנס מסר נעים קאסם, סגנו של חסן נסראללה, שהצהיר כי בעולם ישנם כרגע שני כוחות עיקריים: א. האימפריאליזם - בראשותה של ארה"ב. ב. "תנועת ההתנגדות הבינלאומית" המאגדת בתוכה זרמים שונים המאוחדים במלחמתם נגד ארה"ב ובעלי בריתה (דהיינו, ישראל). על כן, אין להתפלא על כך שההחלטות הסופיות שהתקבלו בכנס התמקדו בעיקר בישראל. כך למשל, הובעה תמיכה רחבה בתנועת החמאס ובפעולותיה נגד מדינת-ישראל. כמו כן נאמר, שיש לקדם את הרעיון של "הקמת מדינה דמוקרטית אחת" כפתרון מועדף "לבעיית פלסטין". עוד נאמר בהחלטות העיקריות של כנס, שיש להחרים את ישראל בכול הרמות האפשריות. המשמעות היא, כרגיל, שהבעיה אינה מתמקדת רק "במדיניותה של ישראל", אלא ברעיון גדול הרבה יותר הנשען על בסיס גזעני ברוח שנות ה-30 של המאה הקודמת.

במהלך הכנס התלוננה נאדין רוזה-רוסו שקשה לשכנע אירופאים רבים לתמוך "בתנועת ההתנגדות האסלאמית" כחלק אינטגראלי מתנועה בינלאומית רחבה המתנגדת ל"אימפריאליזם האמריקאי" ולמדינת-ישראל. מסתבר, שהמילה "אסלאם" מפחידה את האירופאים יותר ויותר. על כן, כחלק מהמערך התעמולתי למען התנועות הרדיקליות המוסלמיות, הוחלט להפיץ את העצומה הזו. שכן, קל הרבה יותר לאחד את הדעות בנושא המתמקד בישראל בעיקר - בדומה למה שהתחולל בהיסטוריה האלימה של אירופה לאורך הדורות. סביר להניח שסאראמאגו, כאירופאי, לא טרח לקרוא את "אמנת החמאס" הדוגלת בהשמדת ישראל כישות ריבונית לאומית המוגדרת על-פי גיאוגרפיה שעוצבה במשך אלפי שנים. סביר להניח שהעצלנות האינטלקטואלית הזו, דומה היא לרוח הגזענית שנשבה ברחבי אירופה - בהסכמה גורפת או בשתיקה או בשל קלות-הדעת הרשלנית. זו אותה אירופה שחשבה פעם שקיומו של קומפוזיטור יהודי סותר את חוקי הטבע.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "הסופר סאראמאדו הצטרף לתנועת החמאס", מגזין המזרח התיכון, 7 במרץ 2009.