מאת: ד"ר יוחאי סלע

לאן נעלמה מפלגת-העבודה ההיסטורית לאור התוצאות בבחירות האחרונות של 2009? מפלגת העבודה, שזכתה ב-13 נציגים בלבד, צריכה לערוך חשבון-נפש נוקב עם עצמה, מעשית ורעיונית, לאור הישגיה דלים לאורך כל השנים האחרונות. כל אחד מחברי המפלגה צריך לשאול את עצמו בימים אלה, האם יגאל אלון ז"ל היה מצביע למפלגה זו לאור השינויים הרבים שעברו עליה ב-25 השנים האחרונות, ואף למעלה מכך. האם יצחק טבנקין, זרובבל גלעד (המשורר) ויוצאי עין-חרוד-מאוחד, היו מוצאים בה בית אידיאולוגי בו ניתן היה למצוא את השילוב הנכון בין העבר ההיסטורי המפואר של המפלגה עם הצרכים האמיתיים והמעשיים של מדינת-ישראל ותושביה? האם החוקרת ד"ר אייל כפכפי ז"ל, מקיבוץ מעוז חיים, הייתה מוצאת שפה משותפת עם מנהיגי מפלגת-העבודה של הימים האלה?

ההסבר הרווח של בכירי המפלגה לאור התבוסה בבחירות התבטא במשפט: "מפלגת קדימה גנבה מאיתנו קולות". גם תנועת מר"צ חזרה על המנטרה הזו כדי להסביר לעצמה מדוע המפלגה זכתה בשלושה מנדטים בלבד, למרות שהיא גייסה לטובתה אחדים מבכירי הסופרים בישראל שגרמו נזק יותר מאשר תועלת - בעיקר לאור הצהרתו של הסופר עמוס עוז ש"מפלגת העבודה סיימה את תפקידה ההיסטורי". אולם, למען האמת, השמאל הישראלי השפוי, האולטרה-ציוני, הסוציאליסטי - זה שאינו מסית נגד מדינת-ישראל - עדיין לא סיים את תפקידו. מי שסיים את תפקידו אלה הם אותם אנשים שהתיימרו לייצג, לכאורה, "ערכים הומניסטיים" בדרך עקלקלה, מפותלת ורשלנית שהקצינה יותר ויותר עם השנים, עד שהפכה עם הזמן למשטמה אידיאולוגית נגד המדינה, ערכיה ומוסדותיה.

שליש מהקיבוצניקים הצביעו הפעם למפלגת קדימה - הישג נאה לכול הדעות. אחדים מהמומחים טענו שהצבעתם נבעה בעיקר בשל "פחדם" מבנימין נתניהו. ההסבר הזה הוא פשטני מידי שנועד לסדר את המציאות המדומיינת של מפלגת-העבודה ושל אנשי השמאל המנותקים לחלוטין מההוויה הישראלית. אפשר, שבחלקו ההסבר הוא נכון. אולם, זו תמונה חלקית שאינה מבהירה לגמרי את מה שהתחולל בשנים האחרונות הן בקרב הישראלים והן בקרב השמאל הישראלי שהתרחק מאוכלוסיות אחדות שהוא התיימר לייצג.

כ-70 אחוזים מהציבור הישראלי רוצים להגיע לפשרה טריטוריאלית כלשהי ביהודה ושומרון. מרבית הישראלים מעוניינים בכלכלה חופשית, אך עם רשתות קשיחות של ביטחון כלכלי ותעסוקתי. מרבית הישראלים רוצים לחיות במדינה יהודית ללא פשרות בנוגע לזהותה ולתרבותה של המדינה העברית - ששפתה עברית בלבד. מי שלא מבין את זה, שילך לקרוא שוב את מגילת העצמאות. לכאורה, תנועת העבודה הייתה צריכה להמשיך ולהתקיים, לגדול ולהתחזק, ולצבור אהדה כיאה למעמדה ההיסטורי ולדרכה הרעיונית והמעשית. מסתבר, שמרבית הציבור הישראלי דוגל בערכי תנועת העבודה, אך התנועה הפוליטית הזו עזבה את הציבור לנפשו מרגע שהיא החלה לאמץ את הביטוי "שלום" כמנטרה אידיאולוגית שאין בילתה.

למען מטרה זו, אחדים מחבריה הקימו כל מיני ארגונים חוץ-פרלמנטרים שהקצינו לחלוטין עם השנים. אחדים מהארגונים הללו החלו לקבל תמיכה כספית מגורמים בינלאומיים באירופה - שהיא באופן מסורתי משמשת כחממה טבעית של מנהיגים רודנים ולצמיחתן של אידיאולוגיות פשיסטיות. לפתע, המבט האידיאולוגי - הרחב, ההיסטורי והלאומי - הצטמצם לכדי מבט המשקיף אל המציאות דרך הפריזמה הערבית ודרך הפריזמה הפלסטינית בלבד, שכן "השלום" הוא חזות-הכל, למרות הקורבנות הרבים שנפלו לאורך כל הדרך ללא תשובה נאותה. המבט הזה, הצר והרשלני, עיוות לחלוטין את שיקול דעתו של השמאל הישראלי בתחומים נוספים הקשורים לעניינים חברתיים, כלכליים, תרבותיים לאומיים וחינוכיים.

לפתע, אנשי אדמה ומעש נראו לא מעודכנים - לא מספיק מודרניים. השפה האידיאליסטית שידעה לנסח בבהירות מעשית את הקשר בין האדמה לבניין-הארץ, התחלפה לשפה של עורכי-דין בחליפות שניסחו, על אדמת אירופה הקרירה, מסמכי-שלום בשפה לוליינית, מפותלת ורשלנית, שהביאו גם להרחבתם של מעגל-האיבה והדמים. הסתבר, שרבים מאנשי השמאל הישראלי השפוי, הציוני והערכי, נגררו בעיניים עצומות אחרי הקיצונים שבמחנה. הרי "השלום" עמד מעל הכל - אפילו מעל המציאות העובדתית. אחדים מהם אפילו ניסו לשכתב את ההיסטוריה הישראלית כדי שזו תתאים לאידיאולוגיה המתגבשת שהתבטאה ב"שלום בכל מחיר".

בשל כך, ה"הומניזם" הפך לחד-צדדי; המושג "זכויות ההיסטוריות" הועבר במלוא הדרו לאויב; המילה "פליטים" התייחסה לערבים בלבד תוך-כדי גרימת שכחה מכוונת בשאלת מיליון הפליטים היהודים שגורשו ממדינות-ערב; "דרישת הנישול" של הערבים הפכה ל"זכות השיבה" הפלסטינית; ופתאום, ה"השמאל הישראלי", הליברלי וההומניסטי לכאורה, הזדהה עם הימין הערבי הפשיסט - המתבטא למשל במפלגת בל"ד של עזמי בשארה וחבריו.

השמאל הישראלי אינו עשוי מחטיבה אחת, מונוליטית וחד-ממדית. אולם, מושגים כמו "מחנה השלום" ו"השמאל הישראלי", הפכו עם הזמן לביטויים של הזדהות מוחלטת עם האויב לאור מעשיהם של הקיצונים במחנה זה שהכתיבו לאחרים את הטון הכללי, ובכך הם השפיעו על הדימוי הציבורי של כל המחנה. כך למשל, ישראלים שהצביעו באופן מסורתי למפלגת-העבודה, הצביעו הפעם למפלגת "הליכוד" או למפלגת "ישראל ביתנו" של ליברמן. שכן, רבים מהם ביקשו לאותת לפוליטיקאים שיש להפסיק את "ההתרפסות השמאלנית" הן כלפי הפלסטינים והן כלפי המיעוט הערבי המתגורר בישראל.

מהבחינה הזו, מפלגת-העבודה לא ידעה להציג "אקטיביזם ביטחוני" לאורך כל השנים האחרונות. כל זה היה צריך להיות משולב במערכת ערכים לאומית המושתתת גם על עניינים חברתיים כמתחייב מתפקידה ההיסטורי של המפלגה. שכן, מי שלא יודע להגן בקשיחות על גבולות המדינה, לשמור על ערכיה ועל צביונה היהודי, שלא יטיף לפשרה טריטוריאלית כלשהי או יקדם הזיות שלום מרחיקות-לכת התלושות מהמציאות ושמסכנות בעליל את הקיום הלאומי והתרבותי שלנו.