מאת: ד"ר יוחאי סלע

כשאהוד ברק היה רמטכ"ל, הוא סומן כהבטחה הגדולה של הפוליטיקה הישראלית בדומה לרגשות החמים שעורר בזמנו בנימין נתניהו בעת כהונתו כשגריר ישראל באו"ם. אחדים מהפרשנים הפוליטיים צפו בזמנו, ששני האישים האלה עתידים להשפיע על הפוליטיקה הישראלית לאור כישרונותיהם הרבים שהתגלו לציבור - במידה רבה של צדק. אולם, תקצר היריעה מלפרט את תמרוניהם הפוליטיים לאורך העשור האחרון שבחלקם הניבו אימפקט (חוֹתָם) שלילי על המערכת הפוליטית הישראלית שהיא ממילא חמה, מיוזעת ועתירת-יצרים. אם כך, אין תימה איפוא, שקהל הבוחרים הישראלי צמא לאיזה שינוי מערכתי כולל שיצמיח מנהיגות מסוג אחר לאור ניסיון העבר שאיננו קשור בהכרח רק לשני האישים הללו.

בתודעה הישראלית - עד כמה שניתן לבחון אותה - שוררת תחושה שהמנהיגות הפוליטית בישראל אינה מייצגת נאמנה את המיטב הקיים בחברה הישראלית על שלל כישרונותיה ויכולותיה. במילים אחרות, שורר דיסוננס בין התודעה העצמית של הישראלים כמדינה וכחברה ערנית והישגית, לבין הייצוג הפוליטי שלה המשתקף מידי יום ביומו בכנסת-ישראל. עניין זה מוביל אותנו לסגנון הפוליטי השורר בישראל ולמבע החיצוני של הפוליטיקה הישראלית כפי שהיא משתקפת מבעד למרקעי הטלוויזיה ולערוצי החדשות האחרים.

מדינאים ישראלים נוטים להתלונן על התקשורת הישראלית על-כך שהיא אינה מעניקה כיסוי הולם לעבודתם הרצינית הנעשית לטובת הציבור, והיא נוטה בדרך-כלל להתמקד ברכילות פוליטית כחלק "מתעשיית הבידור" השוטפת גם את ערוצי החדשות הרציניים בישראל. לטענות אלה ישנה אחיזה במציאות, שכן בשנים האחרונות התקשורת הישראלית מתמקדת בעיקר במאבק העיקש על נתוני רייטינג ולאו-דווקא במתן דיווח מדויק ורציני לציבור הרחב. אם נשאל את "האזרח הישראלי הממוצע" מה חברי-הכנסת עושים? סביר להניח שהמענה לתשובה יינתן בטון מזלזל בסגנון: "הם מחממים את הכיסא". וכך, נוצר מעגל סגור של בערות פוליטית ודימוי שלילי המוזנים מהתקשורת לציבור, ולהיפך. כשמשדרי-החדשות נהפכים למופעי בידור ציניים ולעגניים, בל נתפלא שזה הדימוי הרווח על הפוליטיקה הישראלית בקרב מרבית הציבור.

תרומתם של הפוליטיקאים לדימוי הציבורי

לעיתים, מפלגות פוליטיות מנסחות מצע פוליטי ראוי ונכון, והן אף מגייסות שורת אישים מרשימה, אולם הדרך בה הם מוצגים לציבור מעוררת אנטגוניזם חוצה-גבולות. מפלגות רבות נוטות להצהיר על הישגיהן כבר במהלכה של מערכת-הבחירות, אך במעשיהן הן מייצרות תחושה של תבוסתנות ומפלה פוליטית. במילים אחרות, "הטון עושה את המוסיקה" כפי שנאמר פעמים רבות בהקשרים שונים ומשונים. ובכן, איך כל זה מתקשר לבחירות האחרונות שנערכו במפלגת-העבודה המדגימות את תרומתם של המדינאים הישראלים לדימוי השלילי של הפוליטיקה בישראל.

קשה להצביע על נקודה אחת היכולה לספק הסבר המניח את הדעת בשאלת מצבה העגום של מפלגת-העבודה לאורך השנים האחרונות. בבחירות שנערכו במרס 2006 לכנסת ה-17, מפלגת-העבודה בראשותו של עמיר פרץ טענה ל"ניצחון" למרות שהמפלגה השיגה פחות מנדטים בהשוואה לבחירות שנערכו לכנסת ה-16. "הניצחון" הזה של מפלגת-העבודה, הוביל אותנו למינויו של עמיר פרץ לשר-הביטחון, ואת המשכו של הסיפור כולנו יודעים ומכירים היטב. התקשורת הישראלית, ברובה, העניקה תמיכה בלתי-מסויגת לעמיר פרץ. לראשו נקשרו כתרים רבים שספק רב אם בן-תמותה רגיל היה יכול לעמוד בציפיות הרבות שנמרחו מידי יום על עמודי החדשות מאז שפרץ נבחר לעמוד בראש המפלגה. במקרה הזה, הבעיה אינה רק נוגעת לתקשורת הישראלית, אלא גם למדינאי עצמו שאינו ער מספיק למגבלות כוחו ולניסיונו המקצועי בשעה שהוא נוטל על עצמו תפקידים מסוימים. והינה אנחנו קופצים ישר ל-2008, ולפריימריס שנערכו לאחרונה במפלגת-העבודה.

מה שהוצג לציבור הישראלי בעקבות הפריימריס שנערכו במפלגה (לקראת הבחירות הארציות), הראה בעליל שמפלגה זו הפסיקה להאמין ביכולותיה למרות הצהרותיהם האופטימיות של אחדים מבכיריה. על-מנת להבהיר מעט את הדברים, אפשר להתמקד בכמה פרטים שוליים, לכאורה, הקשורים לפריימריס של מפלגת-העבודה ולהודעה המסכמת שנמסרה בשידור-חי ב-4 בדצמבר 2008. מפלגת-העבודה אינה עוד מפלגה שגרתית בישראל למרות מצבה הפוליטי בתודעה הציבורית לאור הסקרים האחרונים. למפלגה זו יש זכויות היסטוריות רבות הנוגעות למרבית תחומי חיינו בישראל שנבנו אט אט לאורך עשרות שנים. מאומה מכל זה לא השתקף באור הנכון והראוי בידי מנהיגיה הנבחרים: תהליך הפריימריס, הצגת הנבחרת, היעדרותם של אחדים מבכירי המפלגה (כולל עמיר פרץ), הקטנוניות הפוליטית, האווירה המרושלת ומספר הפעילים המועט שבא להפגין הזדהות, כל אלה הורו על סגנון המתאים לבחירתו של ועד-שכונתי נידח שאינו הולם את ההיסטוריה המדינית והפוליטית של אחת מהמפלגות החשובות של מדינת-ישראל. או במילים אחרות, קצת יותר עדינות, הסגנון רבותי, הסגנון.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "מפלגות, תקשורת וסגנון פוליטי", מגזין המזרח התיכון, 12 ביוני 2008.