בשבועות האחרונים העניק נשיא סוריה, ד"ר בשאר אל-אסד, ראיונות אחדים לתקשורת הערבית והמערבית שעוררו גלים של תגובות - בעיקר בצד הישראלי. בראיונות אלה, הנשיא הסורי שם דגש על רצונו במשא-ומתן לשלום עם ישראל, אך בה בעת הצהיר כי ארצו מוכנה לכל תרחיש צבאי אלים בין ארצו לבין מדינת-ישראל. לעיתון כווייתי הצהיר אסד לאחרונה, כי "סוריה מבינה שישראל זנחה את תהליך השלום, במיוחד מאז עליית ממשלת שרון. (וכי) הממשל האמריקאי חיזק את ההנחה הזו, באומרו כי לא נראה שלום בעתיד הנראה לעין. לכן, טבעי הוא שאם לא יהיה שלום, אולי תבוא מלחמה. משום כך, התחלנו להתכונן במסגרת היכולות שלנו".

זאת ועוד, בראיון ל-BBC ששודר ב-9 באוקטובר 2006, אמר נשיא סוריה כי הוא איננו בטוח שהממשלה הנוכחית בישראל חזקה מספיק בכדי לקדם את התהליך השלום - שלום, שהוא כמובן על-פי ראות עיניו בהתאם לתפיסה הסורית המסורתית. במילים אחרות, אסד מדבר על "שלום", אך בהצהרותיו הלוחמניות מסתמן כי הוא מכין את דעת-הקהל האזורית והבינלאומית לתרחיש צבאי אלים - ברמה כזו או אחרת. מה בעצם הביא את נשיא הסורי להצהיר הצהרות רבות שכאלה במהלך תקופה כל כך קצרה? לכך יש הסברים אחדים הנובעים ממצבה החדש של סוריה לאחר מלחמת לבנון השניה.

סוריה - מדינה במצוקה
מאז חיסולו של נשיא לבנון שלעבר, רפיק אל-חרירי, בפברואר 2005, הנחות היסוד של סוריה התמוטטו, בזו אחר זו, בשל חובבנות מדינית קצרת-רואי של העומדים בראשה:
1. חיסולו של אל-חרירי לא הביא להפגת הלחץ מצד ארגוני אופוזיציה אנטי-סוריים.
2. בעקבות הלחץ בינלאומי, הכוחות הסוריים יצאו מלבנון.
3. נפתחה חקירה בינלאומית נגד סוריה בעקבות הרצח.
4. בעקבות מלחמת לבנון השניה, סוריה אינה יכולה להפעיל באורח-חופשי את חיזבאללה נגד ישראל מגבול לבנון.
5. בעקבות המפלה של חיזבאללה בלבנון, הנכסים הפוליטיים שבידי סוריה מתמעטים ככל שהביקורת הציבורית גוברת נגד נסראללה בשל האסון שהוא הביא על לבנון ועל תושביה. כך למשל, 49 אחוזים מהלבנונים מצהירים כי ארגון חיזבאללה הובס המלחמה שהיתה "בלתי לגיטימית לחלוטין" על-פי השקפתם.
6. סוריה מדינה מבודדת בזירה המקומית והבינלאומית. (למרות שלאחרונה נמסר כי הפרלמנט האירופאי החליט להדק את הקשרים עם סוריה).

כאשר סוריה מדברת על רמת-הגולן, עיניה נשואות לעבר לבנון. שכן, כל סורי יצהיר על הקשר ההיסטורי העמוק בין סוריה ללבנון העולה בחשיבותו על הקשר ההיסטורי של סוריה לרמת-הגולן. תעיד העובדה שסוריה אינה מכירה בלבנון כמדינה עצמאית, על כן היא מסרבת בכל תוקף לפתוח נציגות דיפלומטית בביירות. הדוגמא הבאה תבהיר מעט את הנושא: ב-12 במאי 2006, התאגדו מאות אנשי-רוח סורים ולבנונים וחתמו על הצהרה משותפת שכונתה "הצהרת ביירות-דמשק/הצהרת דמשק-ביירות". כבר בפתיחה של ההצהרה ניתן תיאור מפורט להידרדרות היחסים בין שתי המדינות, בתקופה הנדונה, שכללו רציחות פוליטיות של אישים לבנונים כמו פוליטיקאים, אנשי-רוח, אנשי תקשורת וסתם אזרחים לבנונים מן השורה. כמו כן, ההצהרה פירטה את הצעדים שיש לנקוט באופן-מיידי במטרה להביא לתפנית מלאה ביחסי שתי המדינות. כבר בסעיף הראשון, החותמים קראו לסוריה להכיר בלבנון כמדינה עצמאית; לסמן את הגבולות בין שתי המדינות; וכן להקים נציגות דיפלומטית בבירותיהן של סוריה ולבנון. התגובה הסורית למסמך לא איחרה לבוא: אחדים מאנשי-הרוח הסוריים שחתמו על המסמך, נעצרו בתואנה כי הם "החלישו את הרגש הלאומי", שזו עברה חמורה על-פי החוק הסורי.

מלחמת לבנון בעיניים סוריות
למרות ההרס והחורבן שהביא נסראללה על לבנון במלחמת לבנון השניה, עמידתו של חיזבאללה נגד כוחות צה"ל נחשבת בעיניים סוריות ככישלון ישראלי שניתן ללמוד ממנו לקחים. ואף לאמץ אופציות אופרטיביות אחדות גם לאזורי עימות אחרים - כמו לרמת-הגולן, לעזה ולגדה-המערבית.

מעט לפני מלחמת לבנון השניה, התקשורת הסורית טפטפה ידיעות אחדות על הקמתו של גוף חדש בשם ה"ארגון העממי לשחרור הגולן". קדמו לכך חודשים אחדים בהם מאמרי המערכת של התקשורת הממסדית בסוריה שיבחו את דרך "ההתנגדות", וכי ניתן היה להבין כי סוריה שוקלת לאמץ דפוס כזה של פעולה, שכן "הגולן ישוחרר רק בידיים סוריות", כפי שביטא זאת בשאר אל-אסד ב-15 באוגוסט 2006. כשבוע לאחר מכן, אסד אמר לערוץ הטלוויזיה של דובאי, כי "העם הסורי הוא שיחליט אם תהיה התנגדות בגולן". במילים אחרות, כשם שאסד רצה להילחם בישראל עד הלבנוני האחרון, כך הוא מצפה מתושבי רמת-הגולן הדרוזים להילחם בישראל עד האחרון שבהם - כמובן, בעזרת הלוגיסטיקה הנדיבה של סוריה. "אווירת הנכאים" בישראל בעקבות המלחמה האחרונה, כפי שהיא מבוטאת בעזרת התקשורת הישראלית, מחזקת את דעתו של אסד כי ישראל יצאה מוחלשת מבחינה צבאית מהמלחמה, וכי ניתן לנצל את המצב החדש לתועלתה של סוריה במטרה לחזק את מעמדה בזירה המזרח-תיכונית.

האסטרטגיה המדינית כלפי ישראל
על-מנת להבין טוב יותר את המדיניות הסורית הנוכחית כלפי ישראל, צריך להזכיר את דברי שר-החוץ הסורי, פארוק א-שרע, שנאמרו בשנת 2000 בפני הכנס השנתי של התאחדות הסופרים הערביים בסוריה. וכך אמר א-שרע: "אם נהפוך את הסכסוך הצבאי עם ישראל לתחרות מדינית, כלכלית, מסחרית ותרבותית על כל ממדיה, ואם נבודד את הנשק הצבאי שבידי ישראל וננטרל אותו באופן מעשי - אף כי הוא נשאר תמיד מאחורי הקלעים וצריך לקחת זאת בחשבון - או אז אפשר שהתוצאות יהיו טובות יותר, והאסונות שיפגעו בנו יהיו בהכרח קטנים יותר. וזאת משום שאנו נאלץ את ישראל להשתמש באמצעים אחרים זולת האמצעים הצבאיים שבהם יש לה עליונות על כל הערבים גם יחד. ייתכן, שבדרך זו נצליח". (הציטוט באדיבות אתר ממר"י).

סוריה בוחנת באופן תדיר את הדרך הטובה ביותר להיאבק בישראל על-פי האידיאולוגיה המושרשת היטב במדינה - דהיינו, המשטר הנוכחי בסוריה אינו מכיר בזכותם של היהודים להגדרה עצמית. על כן, שאלת רמת-הגולן אינה הבעיה החשובה ביותר בראייה האסטרטגית הכוללת של סוריה במזרח-התיכון. אך בעיה זו יכולה לשמש זרז לתהליכים היכולים לחזק, לדעתו של בשאר אל-אסד, את העמדה הסורית בזירה המקומית והבינלאומית גם יחד. אם יבשילו התנאים לפתוח בעימות רחב או מוגבל נגד ישראל, המשטר הסורי בהרכבו הנוכחי לא יהסס בכך, שכן אסד יוכל לטעון כי לא נותרה בידו כל ברירה לאחר "הסירוב" הישראלי לקריאותיו הרבות שנאמרו באופן פומבי לתקשורת הבינלאומית.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "כשאסד מדבר על 'שלום' ומאיים במלחמה", מגזין המזרח התיכון, 9 באוקטובר 2010.

שיתוף בפייסבוק