בשעה שנערכו בחירות בישראל, בסוף חודש מרץ 2006, התכנסו ראשי המדינות הערביות בחרטום, בירת סודאן, במסגרת הכינוס של הליגה הערבית, הנחשב לאחד מהאירועים החשובים בעולם-הערבי. ולמרות זאת, רוב הרשתות הערביות העדיפו לתת משקל רב יותר לבחירות בישראל מאשר לדיונים שנערכו במסגרת הכינוס של הליגה הערבית. בכך, הם אותתו לציבור הערבי על חוסר-הרלוונטיות של הדיונים ולירידת מעמדה של הליגה הערבית כגוף שתפקידו להסדיר את היחסים בין מדינות-ערב, ולקדם אינטרסים בינערביים משותפים כמו חינוך, תרבות, כלכלה, השכלה וקידום היחסים עם העולם הרחב. במהלך השנים האחרונות ראשי מדינות-ערב בחרו להתמקד בעניינים קלים, לכאורה, כמו הסכסוך הערבי-ישראלי ולאחרונה גם במצב בעיראק, שכן שני נושאים אלא אינם חושפים באמת את היחסים הרעועים בין מדינות-ערב לבין עצמן, והם מהווים עלי-תאנה בהם מתעטפות מדינות-ערב כדי להסתיר את הבעיות הבוערות כמו האיסלאם הרדיקלי, הבערות, חופש-ביטוי, מעמד הנשים, המתח בין נוצרים למוסלמים במדינות-ערב והדיכוי הפוליטי של קבוצות וארגונים בכל רחבי העולם-הערבי.

הליגה הערבית הוקמה ב-1945 בקאהיר, ובכנס היסוד של הליגה הערבית השתתפו, מצרים, לבנון, ירדן, עיראק, סוריה ותימן. במהלך השנים הצטרפו עוד 16 מדינות המרכיבות היום את "22 החברות של הליגה הערבית" שהן: סעודיה, לוב, עומאן, סודאן, קטאר, כוויית, מרוקו, טוניס, סומליה, אלג'יר, קומורו - באוקיינוס ההודי, מאוריטניה, בחריין, ג'יבוטי, איחוד נסיכויות המפרץ-הפרסי, והרשות הפלסטינית.

לפני כל כינוס של ראשי מדינות-ערב יש ריטואל קבוע מצד כמה מנהיגים ערבים המודיעים שאין בכוונתם להשתתף, וכך היה גם הפעם. נשיא מצרים, חוסני מובראק, ועבדאללה מלך ירדן אכן לא הגיעו לחרטום. מתוך 22 מדינות ערביות החברות בליגה הערבית, רק 12 מנהיגים השתתפו בכינוס האחרון שנערך בחרטום בירת סודאן. סודאן הביעה אכזבה ממיעוט המשתתפים, שכן סודאן ביקשה את תמיכתן של כל מדינות-ערב במעשיה בחבל דארפור לנוכח הביקורת הבינלאומית לה זכתה סודאן בשנים האחרונות.

העימות בדארפור מתחולל בין השבטים הערבים הנתמכים על-ידי הממשלה הסודאנית לבין אפריקאים שחורים תושבי האזור מזה אלפי שנים. היחסים המתוחים בין שתי הקבוצות האלה החלו עם הפלישה של שבטים ערבים לאזור דארפור במאה ה-13. דארפור גם שימשה מרכז לסחר-עבדים, מה שתרם למתח נוסף ולפרץ של אלימות בין הקבוצות השונות לאורך שנים רבות. לאחרונה, בעקבות הפלישה של שבטים ערבים לאזור בתמיכת הממשלה הסודאנית ודחיקתם של האפריקאים השחורים מהאזור, פרצו עימותים אלימים שלוו במעשי-אונס, רצח, חטיפת ילדים ונשים והפיכתם לשפחות מין. מדוחות שונים שחוברו בתקופה האחרונה עולה כי במהלך השנים האחרונות כ-2 מיליון איש נעקרו מבתיהם, ומאות-אלפים אחרים נרצחו או גוועו ברעב וממחלות. הפליטים האפריקאים שמצאו מפלט בצ'אד השכנה אינם מוצאים מנוח, שכן, המליציות הערביות רודפות אחריהם גם מעבר לגבול, והן אינן מהססות להתעמת עם כוחות הצבא של צ'אד כדי לטבוח בפליטים ולאותת להם על הצפוי להם אם ישובו לחבל דארפור.

ועדת חקירה של האו"ם שהוקמה כדי לבדוק את הנעשה בחבל דארפור המליצה על העמדת לדין של כ-50 חשודים בגין "פשעים נגד האנושות", אך ממשלת סודאן הודיעה כי היא לא תסגיר את החשודים. העמדה של ממשלת סודאן משתלבת יפה בשתיקה של העולם, ובראשן אירופה, וכך סודאן יכלה להצהיר - בעידודו של העיתון המצרי "אל-אהראם" - כי "מי שעומד מאחורי האירועים האלה בדארפור היא ישראל".

השתיקה של העולם-הערבי על הנעשה בחבל דארפור וחוסר-המעש של הליגה הערבית בשנים האחרונות, מראים בעליל כי משהו לקוי באופן יסודי בתרבות הפוליטית הערבית, אך רק מעטים בעולם-הערבי ניחנו באומץ האינטלקטואלי להביע זאת בצורה גלויה וחסרת-פניות. על זה הוסיף, בסוף 2004, בשאלה כללית גדולה יותר, העיתון "אל-חיאת" היוצא לאור בלונדון, במילים האלה: "למרות שמשטר החושך של הטאליבאן הפך לחלק מן ההיסטוריה ולמרות שסדאם חוסיין יושב בצינוק בהמתנה למשפט באשמת פשעי מלחמה ופשעים נגד אנושות, המשטרים הערביים עדיין מתנהגים כאילו דבר לא קרה. יתרה מזאת, הם מתנהגים כאילו ההיסטוריה אינה מתרחשת כלל... האם מישהו יכול לשאול את הליגה הערבית מדוע התקשורת הערבית בעיראק ובפלסטין נהנית מחופש פעולה תחת הכיבוש בעוד התקשורת בשאר מדינות ערב אינה נהנית מאותה הזכות?".

השאלה הזו תישאר תלויה באוויר, כל עוד המשטרים הערבים ימשיכו לחפות האחד על השני בכל מעשה עוולה מזוויע הנעשה בשם הערביות או בשם האיסלאם. ובשל כך, גם הפעם הליגה הערבית בחרה לעסוק בסכסוך הערבי-ישראלי ובנעשה בעיראק כדי להתחמק מהבעיות הבוערות באמת - המטרידות ללא הרף את תושבי העולם-הערבי ללא מענה נאות מצד המשטרים הערביים.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "הליגה-הערבית והטבח בדארפור במערב-סודאן", מגזין המזרח התיכון, 2 באפריל 2006.