עזה נהפכה לבית כלא אחד גדול בחסות (ובזכות) תנועת החמאס. מחמוד עבאס (אבן-מאזן) אינו מצליח לנהל מערכת יעילה של חוק, ממשל ושלטון אפילו בחלק קטן משטחי "הרשות הפלסטינית" הדמיונית. המנהיגות הפוליטית והדתית של ערביי-ישראל, זו המנסה לשלהב את הרוחות לקראת עימות חזיתי עם ישראל, סופגת מפלה אחרי מפלה. לאחר עשרות שנים של מאבק דמים בישראל, אלה המכונים "פלסטינים" עדיין אינם מצליחים לגבש קו פוליטי אחיד או זהות לאומית אמיתית שתענה על ציפיותיהם הרבות.

במילים אחרות, אנו עדים להתפוררותה המוחלטת של "הלאומיות הפלסטינית", משום שהיא מעולם לא היתה זהות לאומית אמיתית בעלת תוקף. יתרה מזאת, כוחות רבים ומנוגדים, חותרים לכיוונים שונים בשל מחלוקות פוליטיות, רעיוניות ודתיות - בדומה למתרחש במדינות הערביות והמוסלמיות הנאנקות תחת גודש האתגרים הרובצים לפתחן.

ביום שני ב-25 בפברואר, תנועת החמאס ניסתה לשחזר את הפריצה ההמונית לרפיח המצרית גם מול ישראל. רק חבורה לא גדולה של אנשים היסטריים - שקיבלה פעם נוספת ביטוי חריג בתקשורת הישראלית -  יכלה להאמין כי יש בכוחו של החמאס לגרור את האוכלוסייה העזתית לעימות כל-כך חריף עם ישראל תוך כדי נטילת סיכונים מיותרים עד כדי הגעה למרחץ דמים. ויחד עם זאת, ישראל נערכה בהתאם בכוחות מתוגברים - ובצדק.  ישראל צריכה להבהיר שוב ושוב שכל פגיעה בריבונותה, תזכה למענה שיחרוג מהפרופורציות. ומאידך, על ישראל לעמוד מהצד (ולחרוק שיניים למרות הקסאמים) כדי לתת לתהליכים הפנימיים ברצועת עזה לעשות את שלהם ללא התערבותה הישירה למרות הפיתוי. מלחמה יומיומית בטרור הערבי בעזה - בהחלט כן. אך כניסה צבאית מסיבית לעזה אינה נדרשת לפי שעה - למרות הסבל של תושבי עוטף-עזה.

הכישלון האחרון והמהדהד של תנועת החמאס, מצטרף לכישלונות רבים ונוספים מאז שהחל המאבק הערבי נגד השאיפות הלאומיות של היהודים על אדמתם היחידה. במסגרת "ההצלחות" הערביות מול ישראל, גם תנועת החמאס יכולה להכריז בקול גדול שהיא הצליחה להפוך את עזה לבית כלא אחד גדול, בדיוק כפי שנראות שאר מדינות-ערב במרחב המזרח-תיכוני.

דוברי החמאס בעזה טענו כי הגשם הרתיע את התושבים מלבוא בהמוניהם לאירוע שהיא ארגנה ברחבי הרצועה. עם המים הזורמים לים בעקבות הגשמים הרבים, נשטפו גם השרידים האחרונים של הלאומיות הפלסטינית שהומצאה אך לפני שנים מעטות. סביר להניח כי הסיבה האמיתית למיעוט המשתתפים נובעת מהעובדה שתושבי עזה התעייפו מתנועת החמאס, כשם שהעדה השיעית בלבנון התעייפה מהצהרותיו המלחמתיות של נסראללה - על כך, באחד מהמאמרים הבאים.

למרות הכישלון המהדהד של החמאס, יהיו כאלה שיראו בזה עוד הצלחה תקשורתית מסחררת של הפלסטינים מול ישראל. אך מאחורי הטענה הזו מסתתרים להם אכזבה גדולה ותסכול עמוק מכך שהצעדים הטקטיים והאסטרטגיים של החמאס בעזה נכשלו בזה אחר זה - בעיקר מאז שתנועת החמאס תפסה בכוח את השלטון מידי תנועת הפתח של אבו-מאזן.

כשתנועת החמאס ניצחה בבחירות של ינואר 2006, כתבתי בסיום המאמר "הניצחון של החמאס משרת את המדיניות הישראלית" את הדברים האלה: "הניצחון של חמאס מעלה לכותרות, באופן טבעי, את שמם של איראן ושל ארגון חיזבאללה. "המשולש המיליטנטי" הזה עושה שירות טוב למדיניות הישראלית ואף מעניק עומק נוסף ומשנה-תוקף לעמדותיה של ישראל, ובכך הוא מקל מאוד על ממשלת ישראל לפעול בתקיפות כלפי כל איום ישיר או עקיף על מדינת-ישראל. על כן, לנוכח המצב החדש, מילות המפתח הן אורך-רוח, סובלנות, שימת דגש על אתגרים ולא על 'קשיים', וחיפוש פתרונות ארוכי-טווח ולא פתרונות אינסטנט של מערכת-בחירות. כל אלה יתרמו תרומה חשובה בהתמודדות של ישראל אם האתגר הנוכחי. החל מרגע זה, החמאס נמצא במגננה משום שהוא שרוי בשיא כוחו והשפעתו בחברה הפלסטינית והוא ישתדל לא להגיע למצבו של הפת"ח דהיום - מה שמחייב בסופו של דבר פרגמטיות רעיונית, מדינית וחברתית".

בתהליך ארוך טווח הסבלנות הישראלית תמיד משתלמת. אך לפני שישראל נכנסת להיסטריה מכל פרובוקציה של החמאס, עליה להפסיק לחלוטין את הזרמת השקלים האדירה העוברת מישראל לידי החמאס - וכל זה, בידיעתם המלאה של כל המערכות השלטוניות בישראל.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "הכישלון הפלסטיני מול ישראל" מגזין המזרח התיכון, 25 בפברואר 2008.