מאת: ד"ר יוחאי סלע

"לאור לקחי מלחמת לבנון השניה, משרד-החוץ הישראלי ואגף המודיעין של צה"ל חתמו על הסכם לשיתוף פעולה מודיעיני. על-פי ההסכם, אגף המודיעין יעביר למרכז למחקר מדיני של משרד-החוץ ידיעות מודיעיניות גולמיות הרלוונטיות לתחומי עיסוקם של אנשי משרד-החוץ", (הארץ, 5 בנובמבר 2007). ההסכם נחתם בין קצין מודיעין ראשי, תת-אלוף יובל חלמיש, לבין ראש המרכז למחקר מדיני, נמרוד ברקן. על-פי הנוהג הקיים בישראל, אמ"ן הוא שמספק את ההערכות הלאומיות השנתיות של מדינת ישראל. לפיכך, משרד החוץ-הישראלי התחייב שלא לעסוק בכתיבת סקירות שיישלחו לנציגויות ישראל בחו"ל גם בשל שיקולים ביטחוניים. מעבר לעניין הרגיש הנוגע לעיסוק בידיעות מסווגות, אמ"ן אינו מוכן לפרוץ את המסגרת המסורתית בה הוא משמש כ"מעריך הלאומי" הקובע של מדינת-ישראל.

כפי שנכתב כאן פעמים רבות, מלחמת לבנון השניה נתפסת כקו פרשת-מים בתחומים לאומיים וביטחוניים רבים. ההסכם הנוכחי מורה כי שורר מתח רב (הנמשך כבר שנים רבות) בין הדרג הביטחוני לבין דרג המדיני בשאלת גיבוש האסטרטגיה הלאומית של מדינת ישראל, שכן, ישראל היא אחת מהמדינות היחידות בעולם שבה הדרג הצבאי מתפקד כ"מעריך הלאומי" גם בעניינים שאינם צבאיים. לצד האיסוף המודיעיני הנרחב, אמ"ן מחקר - כגוף צבאי - מעסיק מומחים רבים בגוון רחב של נושאים והיבטים. מהבחינה הזו, קשה לגופים אחרים, כמו למחלקת המחקר של משרד-החוץ, להתחרות ביכולת האיסוף המודיעינית ובהעסקת מומחים רבים שינתחו את המידע. לפיכך, כל גופי המודיעין הישראלים למעשה ניזונים, במקרים רבים, מאמ"ן למרות שיש להם יחידות איסוף מודיעיניות. על-פי אינדיקציות אחדות, העברת המידע בין גופי המודיעין בישראל נעשית בצורה טובה, למעט העברת מידע באופן שוטף למחלקת המחקר של משרד-החוץ. לפיכך, הועלתה הסברה, גם לפי דו"ח הביניים של ועדת וינוגרד, כי עבודתם של אנשי משרד-החוץ נפגעת בשל מידע חיוני שאינו מועבר ליעדו, דהיינו למחלקות הרלוונטיות של משרד-החוץ הישראלי.

הדוגמא האמריקאית תבהיר מעט את העניין. עד לאירועי ספטמבר 2001, כל גופי המודיעין האמריקאים (למעלה מ-20 גופים) עבדו באופן נפרד. כך למשל, מידע שהצטבר ביחידות האיסוף השונות לא הועבר ל-FBI בנושאים הקשורים לפעילותו. לאור הלקחים לאחר אירועי ספטמבר 2001, הוקם משרד חדש שתפקידו היה להביא לתיאום רב יותר בין כל גופי המודיעין האמריקאים ולייסד מנגנון שיעסוק בעברת מידע רלוונטי באופן שוטף ומסודר בין הגופים השונים. למעשה, ארה"ב אימצה את השיטה הישראלית של העברת מידע רלוונטי בין גורמים שונים - למעט, העברת מידע מסווג הרלוונטי למחלקות מסוימות במשרד-החוץ הישראלי. על כן, ההסכם הנוכחי בא להסדיר באופן חלקי את העברתו של מידע מודיעיני, בתנאים מגבילים, גם בשל אילוצים ביטחוניים האופייניים למדינת-ישראל - כחלק מהלקחים של מלחמת לבנון השניה. ויחד עם זאת, עדיין נותרה השאלה החשובה פתוחה לדיון: "מי צריך להיות אחראי לגיבושה של האסטרטגיה הלאומית של מדינת-ישראל"? האם זה אמור להיות גוף צבאי? או אולי המועצה לביטחון לאומי? או שמא מה שתוכנן כבר לפני שנות דור, דהיינו, גוף מדיני-אזרחי בדמותה של מחלקת המחקר של משרד-החוץ הישראלי? בשיחה שערכתי עם אגף הדוברות של משרד-החוץ הישראלי, הם סירבו לאשר או להכחיש את קיומו של הסכם מעין זה.