נוני דרוויש – ערבים למען ישראל

אסלאם וליברליזם

02.09.2006

 

 

מאת: ד"ר יוחאי סלע

 

ב-11 ביולי 1956 הגיע למשרדו ראש המודיעין המצרי בעזה, גנרל מוסטפה חאפז, ליום עבודה שיגרתי שכלל פגישות עם סוכנים והכנת מבצעים נוספים נגד ישראל. על שולחנו של מוסטפה חאפז היתה מונחת חבילת-נפץ שנשלחה בידי המודיעין הישראלי באישורו של הרמטכ"ל משה דיין, למרות חששו הכבד של ראש אמ"ן דאז, האלוף יהושפט הרכבי.[i] החבילה, שהכילה ספר, הובאה על-ידי "סוכן כפול" מבלי שהיה ער לכך שהמעטפה ממולכדת. הספר הממולכד, שעורר את סקרנותו של חאפז, היה מיועד למפקד משטרת עזה.

 

                                                                

 

50 שנה לאחר מכן, בתחילת יוני 2006 נחתה בישראל, ולא בפעם הראשונה, גברת נוני דרוויש (Nonie Darwish) בהזמנת "המכון הבינלאומי לחקר האנטישמיות ע"ש וידאל ששון". גב' דרוויש הוזמנה כדי לשאת נאום מיוחד בכנס בינלאומי שדן ב"אנטישמיות, רב-תרבותיות וזהות אתנית" שנערך באוניברסיטה העברית בירושלים. גב' דרוויש נשאה דברים בשם ארגון הנקרא "ערבים למען ישראל", אותו הקימה לפני שנים אחדות. על-מנת להבין את הקשר בין שני האירועים האלה, יש לחזור תחילה לתקופת "הפדאיון" של שנות ה-50, תקופה בה הציבור הישראלי חי בחרדה גדולה.

 

המשחק הכפול של גנרל מוסטפה חאפז

גנרל מוסטפה חאפז, נולד ב-25 בדצמבר 1920 בעיר אלכסנדריה, הגיע לעזה ב-1950 כדי לבסס את אחיזתה של מצרים ברצועה ולנהל את המערך המודיעיני המצרי באזור. חאפז היה איש מודיעין עתיר ניסיון והיה בעל קשרים הדוקים עם ההנהגה המצרית של אותה עת. ברחבי עזה נאמר עליו כי בהיותו סגן צעיר הוא הצליח לברוח ממחנה שבויים ישראלי בתקופת מלחמת העצמאות. אישתו של חאפז וחמשת ילדיו התגוררו עמו בעזה, יחדיו הם ניסו לקיים חיי משפחה שגרתיים ככל האפשר. 

 

עד שנת 1954 למצרים לא היתה מדיניות רשמית לפעול נגד ישראל באמצעות חדירות מאורגנות של פלסטינים לצורך ביצוע פעולות טרור בתוך השטח הישראלי. על-פי מסמכים מודיעיניים מצריים שנפלו שלל בידי צה"ל בעקבות מלחמת סיני, עולה כי מצרים ניסתה לחסום את הפעילות של המסתננים לישראל, ובאחד הדוחות נמסר בגאווה כי עד סוף 1953 חוסלה למעשה התופעה.[ii] חיסול התופעה נזקף גם לזכותו של גנרל מוסטפה חאפז.

 

אך, כנראה, גנרל חאפז שיחק משחק כפול: כלפי הממונים עליו גילה אחריות של מפקד הנשמע להוראות, אך בפועל פעל בניגוד להנחיות. רמז לכך נמסר שנים רבות לאחר-מכן כאשר אישים שהיו מקורבים אליו טענו כי חאפז היה האיש החזק של עזה והוא ניהל אותה כרצונו ללא שום קשר למדיניות הרשמית של מצרים. בתזכירים ששלח מוסטפה חאפז לקהיר הוא יצא נגד הפעולות של המסתננים ודרש, לכאורה, יד תקיפה נגדם. אך משנתפסו אחדים מהם, שמו עלה שוב ושוב כמי ששלח אותם, ועל חלקם הוא איים במאסר אם לא יבצעו את המשימות שהטיל עליהם. אחד מההסברים לסתירה בין דבריו העולים בדוחות המודיעיניים לבין התנהגותו בפעול, הוא שכנראה גנרל חאפז ניסה להרשים את הממונים עליו שהוא עושה מאמצים אמיתיים כדי לבלום את התופעה, אך בה בעת הוא ניצל את המסתננים לצרכים צבאיים כדי להשיג מידע מודיעיני על ישראל. בראיה הישראלית של אותם זמנים, גנרל מוסטפה חאפז ביצע את המדיניות המצרית כלשונה, דהיינו, מצרים עודדה פעילות של רצח וחבלה בתחומי מדינת ישראל. על בסיס ההנחה הזו, נעשה ניסיון פריצה לביתו באוגוסט 1953 בידי אנשי יחידת 101, אך גנרל חאפז לא היה במקום. ב- 1953 היו מאות פיגועים שבמהלכם נהרגו כ-80 אזרחים וחיילים. ב-1954 נהרגו כ-60 אזרחים וחיילים. ב-1955 נהרגו כ-75 אזרחים וחיילים וב-1956 נהרגו מעל 100 אזרחים וחיילים. בשמונה השנים הראשונות מאז הכרזת העצמאות נהרגו מעל 1,000 ישראלים, רבים מההרוגים היו נשים וילדים, ודומה היה כי מדינת-ישראל איבדה את בטחונה העצמי, בדומה למה שאירע בתקופת טרור המתאבדים על ישראל בין השנים 2000-2005, בעיקר עד למבצע "חומת מגן" שהחל ב-29 במרס 2002.

 

אם באמת שיחק גנרל מוסטפה חאפז משחק כפול, הרי שהוא הצליח מעל למשוער, שכן ב-28 בפברואר 1955 ערך צה"ל פשיטה על עזה (מבצע חץ שחור) שהביאה לתפנית במדיניות המצרית כלפי ישראל. למחרת, בעוד שהמבצע היה לקראת סיומו, עיתון מעריב פרסם ב-1 במרס 1955 את שמו של מוסטפה חאפז כאחראי הישיר לפעילות המזוינת המוגברת נגד ישראל. הפשיטה על המחנה הצבאי המצרי בתוך עזה, שבמהלכה נהרגו עשרות חיילים מצרים, גרמה לזעזוע קשה בצמרת המצרית ולתחושה עזה של השפלה.

 

עבד אל-נאצר שניזון בין היתר מהדוחות המודיעיניים ששלח לו גנרל מוסטפה חאפז, הבין כנראה ש"מדיניות בלימת המסתננים" המצרית כלפי ישראל אינה נושאת פרי, וכי ישראל גמרה אומר לקעקע את שלטונו באמצעות פשיטות על הצבא המצרי. לפיכך, הוחלט להקים יחידות מיוחדות של פלסטינים, תחת השליטה של הצבא המצרי, בפיקודו הישיר של גנרל מוסטפה חאפז וליזום פעולות טרור, רצח וחבלה בתחומי מדינת ישראל. המדיניות העמומה, לכאורה, של מצרים בנוגע לפעולות "הפדאיון" נגד ישראל, קיבלה הכשר מדיני ממשי ועידוד מורלי הן מצד ההנהגה המצרית והן מצד התקשורת הערבית שהיללה את האידיאולוגיה "הפידאית" של אותם ימים. מנגד, תופעת "הפדאיון" עוררה חרדה רבה בקרב הציבור הישראלי שהשפעתה ניכרה על כל אורחות-החיים במדינה הצעירה.

 

התוכנית של מוסטפה חאפז חרגה הרבה מעבר לרצועת עזה. לשם כך הוא גייס את הנספח המצרי בירדן, צאלח מוסטפה, שתפקידו היה לגייס מועמדים פוטנציאליים ולסייע לאלה שהגיעו לירדן מרצועת-עזה. מידי לילה נשלחו חוליות רבות למשימות רצח, חבלה ומודיעין בתוך מדינת-ישראל. כך למשל במשך שבוע אחד, בתחילת אפריל 1956, נשלחו כ-200 אנשי פדאיון לתוך ישראל. דוחות מודיעין ישראליים ציינו בצורה מפורטת את מספר החוליות שחדרו לישראל מידי יום ואת שיתוף-הפעולה בין מוסטפה חאפז לצאלח מוסטפה. לדוגמא, בדו"ח שחובר ב-12 באפריל 1956, נאמר כך: "חוליה של 6 אנשים שנכנסה שלשום או לפני כן מהרצועה, פעלה באזור קוביבה (כפר גבירול)-לוד (והישוב) צפריה. חלק מן החוליות שיצאו מהרצועה מתכנסות בשטח ירדני. (כעת) מרוכזים בעמאן (שבירדן) כ-50 איש ומחכים להוצאתם (מירדן) דרך האוויר ובדרכים אחרות בחזרה למצרים. יתכן שנמצאת בשטח-הדרום חוליה אחת; בשטח-המרכז חוליה אחת; וחוליה עד שתיים בצפון". בדיווחי מודיעין אחרים נאמר כי המחבלים היו צריכים לכרות את אוזניהם של הקורבנות כהוכחה לביצוע המשימה שהוטלה עליהם (דו"ח מ/1710/56/4). מידי יום נכתבו דוחות מודיעיניים מפורטים שכללו דיאגרמות שבועיות וחודשיות, וכן מספר המחבלים שנתפסו, נהרגו או נפצעו בהיתקלויות עם כוחות צה"ל. בשיאו של תהליך, גדוד הפדאיון  מנה כ-600 איש, ועוד רבים אחרים ביקשו להצטרף אליו בשל התגמול הכספי.

 

תוכנית החיסול

בישראל הגיעו למסקנה כי רק פגיעה אישית במוסטפה חאפז תגרום להפסקת הטרור מעזה, ותאותת לשאר מדינות-ערב מה יהיה התגמול הישראלי כלפי אלה האחראים לרציחתם של רבים מאזרחיה. הוחלט כי הדרך הטובה ביותר לחסל את חאפז יהיה באמצעות החדרת מעטפת-נפץ שתגיע לידיו. לאחר חודשים רבים של תכנונים הוחלט לבצע את המשימה בדרך זו:

 

א.להפעיל סוכן שאינו יודע כי הישראלים יודעים שהוא סוכן-כפול.

ב.לסוכן הכפול יש קשר הדוק עם גנרל מוסטפה חאפז.

ג. להעביר, לכאורה, ספר שהוא קוד-שידור חדש באמצעות הסוכן-הכפול למפקד משטרת עזה, בתואנה שהוא סוכן ישראלי בכיר. מפקד משטרת עזה, לוטפי אל-עכאווי, לא היה סוכן ישראלי, אך היו נגדו חשדות שהוא מוסר ידיעות לישראל וסוחר בחשיש.

ד. הסוכן הכפול ימהר לדווח לגנרל מוסטפה חאפז על "הדג הגדול" שנפל ברשתו.

ה. מוסטפה חאפז שיסתקרן מה נשלח למפקד משטרת עזה, יציץ בספר, ואז יתרחש הפיצוץ שישים קץ לחייו.

 

ב-11 ביולי 1956 בשעות אחרי-הצהרים הגיע הסוכן-כפול, מוחמד סולימאן אל-טלאלקה, למשרדו של גנרל מוסטפה חאפז וגולל בפניו שוב ושוב את המשימה שהטילו עליו הישראלים. גנרל חאפז התלבט  האם לאפשר את העברת החבילה למפקד משטרת עזה או לעצור אותו בו-במקום. טלאלקה ניסה לשכנע את הגנרל לאפשר לו להעביר את החבילה שאם לא כן, ידעו הישראלים שהוא בגד בהם והוא לא יוכל להמשיך לשטות בישראלים. גנרל מוסטפה חאפז החליט, בכל זאת, להציץ בספר כדי להתרשם מה העבירו הישראלים למפקד משטרת עזה, ורק לאחר מכן ישקול את צעדיו.

 

מעט לפני הפיצוץ, בין השעה 17:00 ל-18:00 נכנס בנו הצעיר של גנרל חאפז לבקר את אביו, ולאחר שיחה קצרה הבן יצא את המשרד. באותה שעה, נוני, בתו בת ה-8 של גנרל מוסטפה חאפז, בילתה עם חברותיה בבית-הקולנוע המקומי במרכז עזה. בזיכרון של ילדה קטנה, נוני אומרת כי הפיצוץ שקטל את אביה אירע בסביבות השעה 18:00, שכן היא וחברותיה שמעו את הפיצוץ העז כפי ששמעו זאת מרבית תושבי עזה. בדו"ח ועדת החקירה המצרית נאמר כי גנרל מוסטפה חאפז מת מפצעיו בשעה 5 לפנות בוקר. נוני זוכרת כי אביה מת מפצעיו בסביבות השעה 12 בלילה.

 

יומיים לאחר מכן, ב-13 ביולי נשלחה מעטפת נפץ לנספח הצבאי המצרי בירדן, צאלח מוסטפה. למרות שידע מה אירע לגנרל מוסטפה חאפז ימים אחדים לפני כן, הוא לא היסס לפתוח את החבילה שהתפוצצה בידיו. לאחר שעות אחדות, צאלח מוסטפה מת מפצעיו.

 

ב- 13 ביולי נכתב בעיתון אל-אהראם המצרי, במקום צנוע, כי גנרל מוסטפה חאפז נהרג בעלות רכבו על מוקש. בעיתונות הישראלית נכתב כי הוא נרצח בידי פלסטינים. באותו יום כתב ביומנו ראש  ממשלת ישראל, דוד בן גוריון, משפט תמוה ביותר: "הבוקר מתפרסם בכל העיתונים כי קולונל מחמוד חפז (כך במקור) ראש הפדאיון ברצועת עזה, מת מהתפוצצות. הוא היה שולח מחבלים ומרגלים לארץ - ואחד מאלה שם קץ לחייו" (יומני בן גוריון, כרך 17,  13 ביולי 1956, עמוד 10).

 

בן גוריון נהג לכתוב ביומניו גם דברים סודיים או רגישים במיוחד, ואלה נמחקו על-ידי הצנזורה כאשר היומנים יצאו לאור. על-פי המשפט התמוה, נראה כי בן גוריון לא ידע על התוכנית הישראלית. אך, לבן גוריון היה גם חוש היסטורי מפותח, שכן הוא התנגד למעשים כאלה וזאת משום שאין זה ראוי למדינת-ישראל לנקוט בסוג כזה של לוחמה. לכן, סביר להניח שבן גוריון נקט לשון זהירות "בשם ההיסטוריה",  מאחר והוא, כנראה, לא ידע את השפעתו העתידית של המעשה על הזירה המקומית והאזורית. אפשר שהניסוח הזהיר נכתב גם על רקע פרשת "עסק הביש" במצרים שהתפוצצה ב-1954. [iii]

 

ימים אחדים לאחר חיסולו של גנרל מוסטפה חאפז, הלאים עבד אל-נאצר את תעלת סואץ והחלו ההכנות למבצע סיני. חיסולו של חאפז נדחק לשוליים ונשכח מעיני התקשורת. לאחר מותם של גנרל מוסטפה חאפז והנספח הצבאי צאלח מוסטפה, חדלו הפדאיון לפעול ממצרים עד שחוסלו כליל במבצע סיני. מדינת ישראל נהנתה משנים אחדות של שקט שהוקדשו לפיתוח כלכלי, טכנולוגי וצבאי שבאו לידי ביטוי הולם באתגר הקשה של יוני 1967.

 

המשפחה האבלה של גנרל מוסטפה חאפז עזבה את עזה ועברה להתגורר בקהיר, שם זכתה לכבוד מלכים ופגישה אישית עם נשיא מצרים דאז, עבד אל-נאצר. כאשר נפגשה המשפחה עם נאצר, הוא פנה אל ילדיו ושאל: מי ממכם ינקום את דמו של אביכם? 

 

ימים אחדים לאחר מותו של חאפז, הוסב רחוב צרפת באלכסנדריה לרחוב "מוסטפה חאפז". שמו הונצח ברחוב מרכזי בעזה ועל שמו נקרא גם אחד מבית-הספר בעיר. ההיסטוריוגרפיה הפלסטינית אימצה לליבה את מוסטפה חאפז כאחד מבניה היקרים ובספרים אחדים הוא מכונה "ראש המודיעין הפלסטיני בעזה". לפני שנים אחדות רשת אל-ג'זירה הקדישה לזכרו תוכנית מיוחדת שבמהלכה רואיינו ילדיו ובני משפחה נוספים.

 

נוני דרוויש

 

החיים ללא אב

כאשר אמה של נוני, אלמנתו של הגנרל מוסטפה חאפז, הגיעה לקהיר יחד עם חמשת ילדיה, מלבד ההתמודדות עם האובדן היה עליה להתמודד גם עם הגישות הרווחות בחברה הערבית כלפי נשים בכלל וכלפי אלמנות בפרט. כך למשל, כשהיא רצתה ללמוד נהיגה, רבים ניסו להניא אותה מכך, שכן "אין זה יאה לאישה ערביה לנהוג ברכב". אך, האם התעקשה, כפי שהתעקשה לשלוח את ילדיה לבתי-ספר נוצריים בשל רמתם הגבוה בהשוואה לזה של המוסלמים.

 

כשנוני בגרה, היא החלה ללמוד סוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה האמריקאית בקהיר שם ניתנה לה האפשרות ללמוד ולהכיר תרבויות אחרות. לפי החוק המצרי, כל בוגר אוניברסיטה היה זכאי לקבל משרה ממשלתית כלשהי. גם נוני קיבלה משרה כזו, אך המשכורת היתה דלה, שכן עלות הנסיעה לעבודה וממנה היתה בגובה משכורתה החודשית.

 

ממלחמת סיני באוקטובר 1956 ועד למלחמת יום-הכיפורים באוקטובר 1973, מצרים סבלה מתבוסות צבאיות קשות שגרמו להשפלה לאומית. כל אלה, השפיעו על המצב הכלכלי הירוד ממילא, שנבע בין היתר גם בשל ריבוי טבעי עצום וגם משום שאוכלוסייתה של מצרים ברובה היא חברה מסורתית וחסרת גמישות תעסוקתית. ב-1977 הגיע הנשיא המצרי סאדאת לביקור מפתיע בישראל, ודומה היה כי המזה"ת פונה לדרך חדשה ומבטיחה. אך, נוני החליטה לעזוב הכל, וב-1978 היא עזבה את מצרים בדרכה לארה"ב שם היא ניסתה לנהל חיים שגרתיים ככל האפשר יחד עם בעלה ושלושת ילדיה, הרחק מהסכסוך הערבי-ישראלי.

 

ערבים למען ישראל

החיים החדשים בארה"ב זימנו לה מפגשים רבים עם הקהילה היהודית, וכך היא יכלה להתרשם באופן בלתי-אמצעי מ"אופיים של היהודים" ללא התעמולה שלאורה התחנכו רבים מבני דורה בעזה ובמצרים. החיכוך עם יהודי ארה"ב והחיים באווירה חופשית ודמוקרטית, חיזקו אצלה תובנות אחדות שהחלו, לדבריה, עוד בילדותה. בנאומים ובמאמרים העוסקים בחוויותיה בעזה, גב' נוני דרוויש מתארת ללא כחל וסרק את התעמולה שספגה דרך מערכת החינוך הערבית. וכך היא תיארה זאת באחד הראיונות הרבים שהיא העניקה לתקשורת:

 

"עד גיל שמונה למדתי בבתי-ספר פלסטיניים ואני זוכרת את האינדוקטרינציה, את השנאה ואת הדימוי של העם היהודי. היו מפחידים אותנו מפני העם-היהודי, סיפרו לנו שהמפלצות היהודיות יתקפו אותנו. סיפרו לנו שאסור לנו לקחת אוכל או ממתקים מזרים כי הם עלולים להיות יהודים שמנסים להרעיל אותנו. חלק מהמשחקים ששיחקנו בחצר היו אנטי-יהודיים, וזה היה נורמלי בשבילנו. השלום מעולם לא נדון כאלטרנטיבה או כערך. שלום עם ישראל או עם היהודים מעולם לא הוזכר. למעשה, דיבור על שלום היה סימן לכניעה או לחולשה".[iv]

 

ב-10 בספטמבר 2001, חזרה נוני דרוויש לארה"ב לאחר ביקור משפחתי במצרים. לדבריה, היא חשה אכזבה גדולה מכך שמצרים לא שינתה את פניה והיא נותרה כפי שהיתה למרות שעברו 23 שנים מאז שהיא עזבה את מולדתה. בביקור זה, היא יכלה להתרשם עד כמה גברה השפעתו של האיסלאם הרדיקלי על החברה המצרית בהשוואה לשנות ה-60 וה-70. וכך תיארה גב' דרוויש את הרגשתה ביום בו קרסו מגדלי התאומים:

 

"אז הגיע ה-11 בספטמבר. הייתי בביקור במצרים בקיץ לפני ה-11 בספטמבר ויכולתי לראות את הזעם. לא האמנתי עד כמה המצב גרוע. הרגשתי שהתקשורת מסיתה את האנשים ומדברת על ג'יהאד, ואמרתי לעצמי שמשהו מסוכן קורה. הגעתי לארה"ב ב-10.9 בלילה, והתעוררתי בבוקר כדי לשמוע על נפילת התאומים. זה זעזע אותי. כשראיתי את המטוס השני ידעתי מיד שהג'יהאד הגיע לאמריקה. ידעתי גם מיד שזה טרור ערבי כי קישרתי את זה לפיגוע של התאומים מלפני מספר שנים. התקשרתי לחברים שלי במצרים כי הייתי מאוד מרוגזת, וקיוויתי לשמוע שהם גם כן מגנים את הפיגוע. התקשרתי למספר אנשים, אך ללא יוצא מן הכלל כולם התרגזו שאפילו העליתי בדעתי שערבים עשו את זה. כולם התכחשו לכך שערבים או מוסלמים יכולים לעשות מעשה כזה, וכולם היו בטוחים שזו קונספירציה ישראלית. אנשי העולם הגדול, עם חינוך גבוה - לא אנשים מהרחוב - וכולם האמינו שזו קונספירציה! ניתקתי את הטלפון והתחלתי לבכות. הרגשתי לגמרי מנותקת מתרבות המקור שלי. כאילו שאיני יכולה להיות מקושרת אליהם יותר באופן תרבותי. ואז החלטתי להתחיל".

 

והיא אכן התחילה עם מאמר ראשון שהתפרסם בעיתון מקומי קטן תחת הכותרת "מדוע אני תומכת בישראל". מרגע פרסום המאמר, הכדור החל להתגלגל והוא תפס תאוצה בעזרתם של ידידיה, יהודים וערבים כאחד. גב' נוני דרוויש הפכה למרצה מבוקשת ברחבי ארה"ב והיא החלה לכתוב על טרוריזם, על רדיקליזם ערבי ואסלאמי והשפעתם של כל אלה על החברה הערבית והאסלאמית. גב' נוני דרוויש מצהירה בכל עת שהיא פטריוטית ערביה ומוסלמית גאה,[v] אך מעשיהם של הפנטים המוסלמים כלפי המערב מעוררים בה זעם רב. לכן, היא החלה להדגיש בהרצאותיה את סכנת הרדיקליזם המוסלמי כלפי המערב ואת יחסה החם ליהודים ולמדינת ישראל, שכן קיומה של מדינת ישראל מהווה, לדעתה, רק תירוץ לרטוריקה המוסלמית כדי להפעיל טרור נגד המערב.

  

פעילותה של גב' דרוויש נתקלה בעוינות רבה מצד הקהילה הערבית בצפון-אמריקה, והיו כאלה שטענו כי היא, למעשה, המצאה של ה-CIA. בלוגרים ערבים כתבו שהיא בעצם קופטית, והיו כאלה שניסו לפקפק בכך שהיא בתו של גנרל מוסטפה חאפז. מנגד, גב' נוני דרווויש החלה להרחיב את פעילותה והיא הקימה ב-2004 אתר אינטרנט בשם "ערבים למען ישראל".[vi] דרך האתר היא יצרה בימה חופשית לליברליים ערביים במדינות-ערב החוששים להגיד את דבריהם במדינותיהם, או כאלה החיים במערב ומחפשים מקום להתבטא בו בחופשיות. אחדים מהכותבים אינם חוששים לחשוף את שמם, ויש המבקשים להישאר אנונימיים. אמונה של גב' נוני דרוויש במדינת-ישראל הוא רב והיא לא היססה לאשפז בבית-חולים הדסה את אחיה שהיה בסכנת-חיים. בשנים האחרונות נוני דרוויש ביקרה פעמים אחדות בישראל, והיא אף זכתה לסיקור עיתונאי בתוכנית "רואים עולם" המשודרת בערוץ הראשון. באחד ממאמריה שעסקו במדינת-ישראל גב' דרוויש כתבה כך:

 

"אני תומכת בישראל בגלל שמירתם על היהדות, שהיא מקורן של שלוש הדתות הגדולות. המזרח-התיכון יהיה תרבות עשירה יותר אם שלוש הדתות יוכלו לפרוח ולהתקיים זו לצד זו בשלום. אני מייחלת שהאיסלאם יראה קצת גדלות-רוח ויקבל את העם היהודי ואת מדינת-ישראל. אני חולמת על היום שהמוסלמים יקבלו בברכה את הקיום היהודי במזרח-התיכון ויבינו שהדת היהודית אינה מציבה מולם שום איום. הערבים צריכים להניח את נשקם ולהיות אסירי תודה על עושרם ועל ארצותיהם, מן האוקיאנוס ההודי ועד האוקיאנוס האטלנטי".

 

בנאומים מול קהל עוין או אוהד ובמאמריה הרבים, היא מציינת ללא כל חשש את ייחוסה המשפחתי כלקח שניתן ללמוד ממנו מה יכולה להיות התוצאה של תעמולה עוינת והסתה כלפי האחר. ובאחד מנאומיה מול קהל מרותק אמרה גב' דרוויש בקול נרגש, "כמוסלמית אני רוצה להושיט יד של שלום לחברי היהודים".

 

בביקורה באחרון בישראל, ביוני 2006, גב' נוני דרוויש נפגשה עם נשיא המדינה, מר משה קצב. במסגרת הביקור הנשיא קצב הגיש לגב' דרוויש, על פי בקשתה, מסמכים מודיעיניים העוסקים בפעילותו של אביה נגד ישראל בשנות ה-50. וכך, נסגר המעגל שהחל לפני 50 שנה, ב-11 ביולי 1956, ביום בו התפוצצה מעטפת-נפץ שנשלחה בידי המודיעין הישראלי שקטלה את אביה -  הוא הגנרל מוסטפה חאפז, מי שהיה ראש המודיעין המצרי בעזה ואחראי הישיר על שליחתם של מאות אנשי "פדאיון" לתוך שטח מדינת-ישראל.

---

הערות

המחבר מודה לארכיון צה"ל, ל"מרכז למורשת המודיעין" ולגב' נוני דרוויש על העזרה בהכנת המאמר.

 

 [i]יהושפט הרכבי (1922-1994), היה ראש אמ"ן בשנים 1954-1959. הודח מתפקידו בעקבות תרגיל צבאי שעורר בהלה רבה מבלי שקדמה לכך כל מתיחות צבאית (ליל הברווזים). לאחריו התמנה האלוף חיים הרצוג, לימים נשיא מדינת ישראל.

 [ii]ראו את מחקרו יוצא הדופן באיכותו של אהוד יערי, מצרים והפדאין 1956-1953, (גבעת חביבה: 1975).

 [iii]הפרשה החלה ב-1954 במצרים כאשר אחד-עשר יהודים נעצרו בחשד להנחת פצצות בבתי קולנוע, משרד דואר ובמרכזי מידע של ארצות-הברית בקהיר ובאלכסנדריה, והואשמו בפעילות מטעם שירותי הביטחון הישראליים, שמטרתה היתה לחבל ביחסים בין מצרים לבין המערב בזמן שמצרים נשאה ונתנה עם בריטניה על-פינוי תעלת סואץ.

[iv]מקור ראשון, 3 בדצמבר 2004.

[v]למרות שנטען נגדה שהיא התנצרה, גב' דרוויש ממשיכה בתוקף להציג את עצמה כמוסלמית.

[vi] מידע על גב' נוני דרוויש arabsforisrael.com, כמו כן, .noniedarwish.com הדוא"ל של גב' דרוויש nonie@arabsforisrael.com.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "נוני דרוויש - ערבים למען ישראל", מגזין המזרח התיכון, 2 בספטמבר 2006.