אחמד סעיד ומצרים במלחמת ששת-הימים, יוני 1967

מאת: ד"ר יוחאי סלע

01.10.2011

 

 

בהמשך לפרויקט המחקרי על מעצבי דעת-הקהל הערבית לקראת מלחמת ששת-הימים, המאמר הנוכחי דן באחמד סעיד - הקריין המיתולוגי של תחנת הרדיו המצרית "סאות אל-ערב" שנוסדה ב-1953. תחנה זו שימשה כלי תעמולתי, חשוב מאין כמוהו, בידי המשטר הצבאי במצרים תחת הנהגתו של עבר אל-נאצר לאורך כל שנות שלטונו, אך בעיקר עד לתבוסה המצרית ב-1967. שלושת המאמרים הקודמים דנו בתפקידה של ממשלת הבעת' הסורית במלחמת ששת-הימים; בתפקידו של אחמד שוקיירי - מנהיג אש"פ באותה עת; וכן בעיתונאי מוחמד חסניין הייכל שבמאמריו הרבים והארוכים העניק עומק אינטלקטואלי לדברי נאצר שביקש להביא לידי חיסולה של מדינת-ישראל. הייכל הסביר באופן ברור וחד לקהל-הערבי מדוע על מדינת-ישראל להתחסל מידיה של מצרים - ובאילו תנאים הדבר יתרחש. אם הייכל היה ה"קול האינטלקטואלי" שפנה לקהל משכיל בעולם-הערבי, אזי תפקידו של אחמד סעיד היה לפנות לקהל-הרחב "בשפה מובנת", על כל המשתמע מכך מבחינה מילולית. דרך הפריזמה של אחמד סעיד, ניתן להבין את ההתנהלות האמיתית של מצרים כלפי ישראל, ערב מלחמת-ששת הימים, ללא כחל ושרק.

  

"הגברים לים - הנשים לנו"

אחמד סעיד היה ידוע כנאצריסט נלהב שלא היסס להפליג בשבחו של הנאצריזם כתנועה המונית שיש ביכולתה לחולל פלאים בעולם-הערבי. מתוקף הנחה זו, סעיד קשר כתרים לאישיותו של עבד אל-נאצר כאחד ממחוללי הלאומיות הערבית החדשה. לא בכדי קבע אחמד סעיד בספרו, שפורסם בקהיר ב-1959, כי שורשיה של התנועה הנאצריסטית הם במשנתו ובפועלו של מחולל תנועת התחייה האסלאמית, ג'מאל אל-דין אל-אפגאני.[1] לא לחינם השווה אחמד סעיד את נאצר לאל-אפגאני, שכן שניהם בישרו תנועת המונים המייחלת לשינוי שיבסס את גדולתם של הערבים - כפי שאירע עם עליית האסלאם במאה ה-7. לא פעם, המשטר הנאצריסטי עצמו, למרות חילוניותו, ניהל תעמולה ברוח זו, הן כדי להעניק לעצמו לגיטימציה בקרב הציבור המסורתי והן כדי ליצור זיקה הדוקה של המשכיות בין העבר ההיסטורי המפואר של הערבים לבין ההווה. בשל זיקתו הבלתי-מתפשרת של סעיד לתנועה הנאצריסטית, הוא משך את עינו של החוג הקרוב לעבד אל-נאצר. כתוצאה מכך, הוא נתמנה בידי עבד אל-נאצר באופן-אישי למנהל תחנת הרדיו סאות אל-ערב ששידרה את דברי התעמולה של המשטר לכל העולם-הערבי ומחוצה לו.

  

עובדת היותו מנהל התחנה ובשל קולו הרדיופוני, הוא נתמנה גם לפרשן הראשי של התחנה. ובשל כך, הוא נהפך לדמות שנויה-במחלוקת ברחבי העולם-הערבי, שכן הוא נחשב לחוד-החנית של התעמולה הנאצריסטית שרבים מהמנהיגים בעולם-הערבי התייראו מכל מוצא-פיו, וזאת משום שהוא נחשב כמבטא, ללא עוררין, את דעתו של עבד אל-נאצר בעניינים פנימיים, אזוריים ובינלאומיים. בדומה לעיתון אל-אהראם שצוטט באורח תדיר ברחבי-העולם, תחנה זו, תחת שרביטו של אחמד סעיד, נהפכה לאחת מהתחנות המשפיעות ביותר באזור, גם בשל השירים הפטריוטיים המרגשים, שהושמעו למאזינים ללא הרף. התעמולה נגד ישראל נוהלה תחת ידו הרמה של אחמד סעיד במשך שנים רבות מידי יום, כך שהשפעתה על הציבור הערבי באה לידי ביטוי הולם בשבועות שקדמו למלחמת ששת-הימים.

 

אחד מהדברים שאפיינו את שידוריו של סעיד לעולם-הערבי התבטא בכך שהוא נהג לדבר, בקולו הרועם, בערבית מדוברת פשוטה ביותר, כדי שדבריו יהיו מובנים לכל ערבי וערבי במזרח-התיכון. סעיד גם לא היסס מלהשתמש בקללות ונאצות, ובלשון ברוטאלית חריגה באופייה, כלפי כל מי שקרא-תיגר על מצרים כמנהיגת העולם-הערבי או כלפי כל מי שהביע עמדה שלילית לאידיאולוגיה הנאצריסטית. יתרה מזאת, לעיתים קרובות אחמד סעיד לא היסס מלאיים ברצח, בחיסול, בהרג ובטבח על אחדים ממנהיגי המדינות הערביות שהתנגדו לנאצר או על כאלה שנחשדו בנטיות פרו-מערביות, וגם על כאלה שניהלו מדיניות עצמאית שנראתה באותה עת כפגיעה באינטרסים של העולם-הערבי. כך לדוגמא, לאחר הפלת 7 מטוסי מיג סוריים בידי חיל-האוויר הישראלי, ב-7 באפריל 1967, נאמרו הדברים האלה:

 

"ישראל ביצעה את התוקפנות שלה נגד סוריה, שכן התוקפנות היא חלק מתוכנית אימפריאליסטית כוללת, לרבות שיתוף-הפעולה של המלך פייסל והמלך חוסיין - עם הבריטים בעדן (שבתימן). ישראל חשה, כי הכוחות המהפכניים הולכים ומתגבשים, והיא רוצה ליצור מוקד חדש של מתיחות על-מנת להקל מהלחץ על הריאקציה הערבית והאימפריאליזם (המערבי). הצבא והעם הסורי, עמדו בגבורה בהדיפת התוקפנות וגרמו אבדות כבדות לישראל".[2]

 

השפה שבה השתמש סעיד בשידוריו המתלהמים כנגד מדינת-ישראל, לא הותירה ספק מה יעלה בגורלם של איש, אישה, ילד וזקן החיים בישראל. אחמד סעיד ואחמד שוקיירי, מנהיג אש"פ באותה עת, התחרו ביניהם מי יהיה יותר בוטה כנגד מדינת-ישראל, וכנראה שאחד מהם טבע את הסיסמא " הגברים לים - הנשים לנו" כקריאה פומבית לגיטימית שנאמרה בראש חוצות.[3] דהיינו, זאת היתה קריאת-קרב בסגנון מלחמות השבטים הערביים של חצי-האי-ערב, שבה מחסלים את הגברים ולוקחים את הנשים לשפחות. ביטויים כאלה נשמעו גם בסוריה מפי קצינים בכירים במשך שנים רבות עד למלחמת ששת-הימים. מסתבר, שסיסמא זו היתה רווחת בקרב רבים בציבור-הערבי מבלי שיעלה על דעתם של הדוברים שאלות מוסריות בעניין, כאילו כך פני הדברים צריכים להתרחש כחלק ממהלך טבעי, ידוע וברור לכל. כך למשל, ב-18 במאי אמר אחמד סעיד את הדברים האלה:

 

"מהיום לא קיים עוד כוח חירום בינלאומי כדי להגן על ישראל. אנו לא נתאזר עוד בסבלנות. לא נתלונן עוד על ישראל בפני האו"ם. השיטה היחידה בה נשתמש נגד ישראל היא מלחמה טוטאלית שתביא לחיסולו הסופי של הקיום הציוני".

 

דברים אלה, הם למעשה המשך ישיר לדבריו של עבד אל-נאצר עצמו שקבע את הכללים הברורים בנאום שנשא בעיר חילוואן ב-1965: "שאיפתנו היא השמדת ישראל. בוועידת הפסגה הראשונה קבענו לעצמנו שתי מטרות. מטרה מיידית - והיא השלמת גיבשו של הכוח הערבי, ומטרה לאומית - היא חיסול ישראל". 

 

כאשר החלה להתעורר ההתלהבות הציבורית לנוכח ההכנות למלחמת השמדה בישראל, אחמד סעיד שידר, מידי יום, קריאות נלהבות לציבור הערבי בסגנון דומה, באופן הבא: "אזרחים חופשיים! המערכה היום היא למען חיינו, למען עתידנו ולמען חירותנו. אחדות העם היא היסוד למערכה. נילחם עד לניצחון...מטרתנו ברורה וקרובה. ביטחוננו בניצחון. את המלחמה לוקחים ולא מקבלים".[4]

 

לאחר שנדמה היה, כי היוזמה המדינית נמצאת כולה בידי מצרים, בעיקר לאחר בקשת המלך חוסיין להיפגש עם נאצר שנשלחה ב-25 במאי 1967, כל תחנות השידור המצריות הגבירו את התעמולה נגד מדינת-ישראל והחלו להשמיע סיסמאות מלהיבות לקראת המלחמה. לאחר הפגישה בין נאצר למלך חוסיין שנערכה ב-30 במאי 1967, אמר אחמד סעיד: "ההמונים כפו את רצונם ואת אחדותם, וכיום נעשתה החזית המזרחית של ירדן, שאורכה 650 ק"מ, לגיא-הריגה לישראל".[5]

 

כבר ב-20 במאי, אחמד סעיד ועובדי התחנה קיבלו התראה כי המלחמה עומדת לפרוץ בכל רגע ביוזמה מצרית, לפיכך ההתבטאויות כלפי ישראל הוחרפו באופן ניכר.

 

מייד כשהחלה המלחמה ב-5 ביוני 1967, אוחדו תחנות הרדיו קול-קהיר וסאות אל-ערב תחת שרביט ניהולו של אחמד סעיד. ולאחר שנודע ברבים על פרוץ המלחמה, הכריזה התחנה המאוחדת כך: "אזרחים - בשם הכבוד, בשם המולדת הערבית הגיבורה, בשם ההיסטוריה, העבר והעתיד: אנו נכנסים היום למערכת החירות, הגבורה, הכבוד והגאולה. נעמוד בפני התוקפנות של ישראל ונחסל אותה, וזאת כדי להסיר את הכתם של הקיום הציוני האימפריאליסטי. אחים חיילים חופשיים בעזה, בסיני, ובשארם אל-שייך. אחים גיבורים בירדן ובסוריה - עלו על תל-אביב".[6]

 

בעדותו של מאזין בקהיר, באותה עת, נאמרו גם הדברים האלה במהלך היום הראשון של הקרבות: "אחים, חיילים, תִקְפוּ את האויב, הִרְסוּ הכל,  הִרְגוּ את כולם - להתראות בתל-אביב". 

 

לאף אחד מהמאזינים במדינות-ערב לא היה ספק בניצחון הערבי, וכך, כל התחנות הרדיו המצריות הודיעו כי בעוד שעות ספורות תיפול תל-אביב לידי הערבים, ושהחלה למעשה השיבה לפלסטין. לאף אחד מהמאזינים הערבים לא היה ספק מה יעלה בגורלם של הנשים, הילדים והגברים בישראל, וכי למעשה השמדתה של ישראל, כישות ריבונית, תתחולל כבר בשעות הראשונות של העימות - כפי ששיער גם הפיקוד המצרי הבכיר.

אחמד סעיד שעלה לשידור מידי יום, הודיע על עשרות מטוסים ישראלים שהופלו "כמו זבובים"; הוא הכריז על ניצחונות מרשימים, ועל כיבוש ישובים ישראלים. יושבי בתי-הקפה בביירות, בדמשק, בקהיר, בעמאן ובגדאד הריעו באקסטזה לכל הודעה כזו של אחמד סעיד. סטודנטים ערבים התגודדו ליד מכשירי הרדיו והאזינו בקשב רב לדיווחים על מפלתה של ישראל מידי הצבאות הערביים השועטים לשטחה. גם אנשי-רוח רבים בעולם-הערבי נסחפו בלהט הקריאה להשמדתה של ישראל והם האזינו בעיניים בורקות לחדשות שהרעיף עליהם אחמד סעיד בנדיבות רבה. לאף אחד מהם לא היה ספק מה יעלה בגורלם של אזרחי מדינת-ישראל בעקבות הניצחונות הערביים.

 

דעת-הקהל הערבית הייתה כל כך משולהבת, שהעיתון אל-ג'מהוריה המצרי כתב ב-7 ביוני את הדברים האלה: "אתם נלחמים באנשים בזויים ומוגי-לב, הממלאים את הארץ מיום שהופיעו השחיתות והקלון. התקדמו ופרצו את מבצריהם! מלאו את חורבותיהם אש והרס! נעשה מערימות אויבנו מזון לתולעים ולדגים".

 

הקריאות הנלהבות האלה יצאו לציבור למרות שחיל-האוויר המצרי הושמד בשעות הראשונות של המלחמה. ב-6 ביוני, נאצר והמלך חוסיין רקמו מזימה להאשים את ארה"ב ובריטניה שהגישו עזרה פעילה לישראל בהתקפה האווירית המוצלחת על שדות התעופה של מצרים וירדן. אך, השיחה הטלפונית בין השניים הוקלטה על-ידי המודיעין הישראלי ושודרה ב קול-ישראל בערבית בו ביום - במטרה להבהיר כיצד נאצר וחוסיין זממו יחדיו את הבדותה הזו. ולמרות שכבר היה ידוע על מצבם האמיתי של חילות-האוויר של מדינות-ערב, המשיכו התחנות המצריות לתאר ניצחונות ולספר למאזינים על עשרות מטוסים ישראלים שהופלו מידי יום.

  

וכך, ב-7 ביוני, קראה התחנה המשותפת את ההצהרה הבאה: "עמנו האדיר, המערכה שאתה מנהל היום היא מערכה על חיים ועל גורל, על החירות, השחרור וכבוד. על ישראל להתחסל, שכן היא תוקפנית. על פלסטין להשתחרר ולשוב (לידיים ערביות). אנו ננצח". במקביל לכך, תחנות רדיו סוריות טענו כי הכוחות הסוריים מתקדמים לכיוון נצרת ועכו. כבר ב-5 ביוני שידר רדיו דמשק הוראות לישראלים, בשפה העברית, כיצד להתנהג כשיגיעו הצבאות הערביים.

 

ב-8 ביוני, הצהירה התחנה המשותפת כי:

"פחד ובהלה בקרב היהודים בפלסטין... כולם מצפים שם לגורלם שנחרץ, שכן כעבור זמן-מה הם ייתקלו באדיר שבנשקנו, ואז הם ילמדו לדעת כיצד הוליכו אותם שולל משה דיין וכנופייתו, וכיצד פיתה האימפריאליזם את מפקדם מוג הלב. האם ידועים לך הדברים האלה, יא משה דיין? ההמשך יבוא, יא דיין! בכל רגע הולמים צבאותינו בעוז בתוקפנותך, הפדאיון שלנו זורעים אימה והרס בתוך בסיס התוקפנות.[7] גיבורינו הלוחמים בכל חזית, בכל זירה, מלמדים את צבאך, יא דיין מוג הלב, את הלקחים הקשים ביותר. חיילינו מגלים את שקריך. מטוסי אמריקה ובריטניה לא יחלצו את מדינתך החלושה מגורלה שנחרץ. הם לא יצילו אותה מכליה".[8]

 

אולם, כידוע, הדברים התפתחו אחרת ממה שציפו ההמונים ששולהבו במשך שבועות רבים. וכך, הדי התבוסה המשפילה, והבלתי-נתפסת הזו, הגיעו לכל פינה מפינותיו של העולם-הערבי ימים אחדים לאחר מכן. שנים רבות לאחר המלחמה, בשנת 2004, אחמד סעיד תירץ את מעשיו בטענה, כי הוא בסך-הכל מילא אחר ההוראות של קובעי המדיניות במצרים.

 

הביקורת כלפי מצרים ואחמד סעיד לאחר התבוסה הצורבת

כשהתבררו החדשות האמיתיות, אלא שהריעו בבתי-הקפה לכל ידיעה של אחמד סעיד, יצאו לרחוב וכילוּ את זעמם ברכוש הציבורי במשך ימים אחדים - כפי שהדבר התרחש בביירות בירת לבנון.

 

ובשעה שהתברר לציבור המצרי על ממדי התבוסה הצורבת, בעיקר לאחר "נאום ההתפטרות" המדומה של עבד אל-נאצר, אחמד סעיד הכריז בנימה דרמטית "המהפכה נשארת, המהפכה נמשכת, המהפכה חזקה, חי אלוהים, באלוהים נשבענו, באלוהים נשבענו". בספרו של שמשון יצחקי, בעיני הערבים, נאמר כי לאחר הנאום, אחמד סעיד החל לדבר על נאצר כעל "מנהיג לשעבר".[9] בספרו של ד"ר צלאח אל-דין אל-מונג'ד, עמודי השואה - דיון מדעי בסיבות תבוסת ה-5 ביוני, נאמר כי לאחר "נאום ההתפטרות" של נאצר, אחמד סעיד אמר: "האישים הולכים והמשטרים נשארים".[10] חודשים אחדים לאחר שנאצר חזר בו מהתפטרותו, סולק אחמד סעיד מניהול רדיו סאות אל-ערב. לדעת אל-מונג'ד הוא סולק בשל אמירה זו, ולדעת אחרים אחמד סעיד סולק בשל הקיצוניות המזיקה שהתגלתה בשידוריו ברדיו וההגזמות שנתלוו לדבריו לאורך כל ימי המלחמה. על כן, כמעט כל אזכור על מלחמת ששת-הימים עולה גם שמו של אחמד סעיד,[11] ובכך הוא הפך, למעשה, לסמל של התבוסה ולסמל של דמגוגיה עזה שהתלוותה לשידוריו גם עשרות שנים לאחר מכן. לאחר המלחמה, סעיד המשיך לשדר למאזיניו באותו סגנון ברוטאלי ולעיתים הוא לא היסס לאיים ברצח על מנהיגים ערבים ששקלו לפתוח במשא-ומתן עם ישראל בשל תוצאותיה הקשות של המלחמה,[12] אלא שהפעם דבריו התקבלו בזלזול מופגן.

  

אל-מונג'ד לא חסך במילים כדי לתאר בספרו את הנזק שגרם אחמד סעיד לעולם-הערבי. לדידו של אל-מונג'ד, אחמד סעיד ייצג בדבריו את הסוציאליזם האכזרי, הבוטה, וחסר-התרבות של עבד אל-נאצר ואף זה של מפלגת הבעת' ששלטה בסוריה. וכאחד שראה את עצמו שייך לזרם האסלאמי המתון, "המהפכנות החילונית" של אותן שנים, היתה זרה לעולמו וזרה לעולם-הערבי. לדעתו, "המשטרים הסוציאליסטים האלה, הרסו את הערכים המוסריים שבמורשת, והמציאו אסכולה בלתי-מוסרית שיסודותיה שקר מר, קללה, גינוי, הוצאת לעז, חילול כבוד, והטלת ספק בכל דבר ודבר... משטרים אלה סיווגו את הבריות לסוגים שונים - סוכנים, משועבדים, ריאקציונרים ומתקדמים. (לפתע) קם 'סאות אל-ערב' והקים אסכולה מיוחדת של גידופים, קללות, ניאוץ בלתי-מוסרי, שהפכו להיות הסגולות המאפיינות את הסוציאליזם המהפכני הערבי. מכאן ואילך, אין להזכיר סוציאליזם זה בלא להזכיר עמו את אסכולת אחמד סעיד, המזוהמת והנאלחת".[13] 

 

ובהמשך, כתב אל-מונג'ד כי חוסר המוסריות של המשטרים המהפכניים השפיע על "הציבור הרחב והאספסוף, ומושחתי התרבות, וחלשי הלבבות והשכל, והנוער המהפכני העוין. הם התחילו חוזרים כתוכים בלא כל ביקורת על הקללות הנשמעות ברדיו סאות אל-ערב".

 

לא זאת בלבד, אלא ש: "מרבית האומה הערבית נפגעה, בשנים האחרונות... במחלה קטלנית מסוכנת, היא מחלת 'תפיחת הרהב'. הציבור הערבי חי בהתנפחות מזויפת חולנית, בשל ריבוי השידורים ששמע; שידורים של התפארות מופלגת, התרברבות מופרזת בכוח ובעוצמה, צעקנות נבובה, זלזול בכל מדינה, תהא חשובה כאשר תהא, העלבתה בקללות, זלזול בכללים הדיפלומטיים הבינלאומיים, יהירות מזויפת וכדומה".[14]

 

 בפרק על "שלטון-האספסוף ואובדן התודעה העממית", כתב אל-מונג'ד שהמשטרים הסוציאליסטים המהפכניים נשענו על האספסוף במטרה להטות את דעת-הקהל הערבית ברובד התחתון של הבלתי-מתורבתים, המתורבתים-למחצה וכאלה הדומים להם. הללו, לדעתו, התאפיינו בבורות, בחוסר ביקורתיות ובקלות שבה ניתן להשפיע עליהם. וכדי להפיץ את..

 

"האספסופיות ולנצלה, השתמשו משטרים סוציאליסטים אלה ברדיו, בעיתונות ובנאומים רשמיים. 'סאות אל-ערב' בימי אחמד סעיד היה בית-ספר להדרכה, להשראה, לתעמולה למען המהפכה, לעידוד מעשי אלימות, או להעלבת הבריות... לאחמד סעיד לא ישווה איש בקללות וגידופים. 'סאות אל-ערב' שימש במה להטעיה ולהסתה, במקום שישמש במה לתודעה ולהקניית תרבות. האחראים בדמשק וקהיר לא איחרו ללכת באותה דרך עצמה גם בנאומיהם הרשמיים, כדי לעורר את יצרי-ההמונים ולנצלם להגשמת מטרותיהם".[15] 

 

בפרק על "חוסר התעמולה הערבית בתחום הבינלאומי", כתב אל-מונג'ד כי המשטרים הסוציאליסטים לא ראו צורך בתעמולה ערבית במדינות המערב, וכי המנגנון התקשורתי של מצרים ניהל תעמולה למען המשטר עצמו או למען אדם מסוים, ובכך  "נתן ל'סאות אל-ערב' חירות גמורה לקלל, לגדף ולחלל את ערכי הכבוד, הנימוס והמידות הטובות, וגרם - בהיסטוריה המודרנית שלנו - דברים שלשומעם נעשה הגוף חידודין-חידודין והפנים מלבינות".[16]

 

אחמד סעיד מנקודת מבטה של ירדן

המלך חוסיין, אף הוא התייחס לתחנת סאות אל-ערב ולהתנהלותה במהלך המלחמה. וכך אמר חוסיין: "לגבי, הייתה המלחמה אבודה. ראשית, חיל-האוויר שלנו היה מחוץ לכלל פעולה מאז ה-5 ביוני. שנית, המכ"מ היחיד שלנו... נהרס כמעט לחלוטין. מעט המידע שהיה בכוחו להעביר לנו היה חסר-תועלת או קשה לפענוח. מכל מקום, אינני יכול להסביר כיצד קרה הדבר, אותן ידיעות מועטות שהצלחנו ללקט בעזרת המכ"מ וכן ידיעות על תנועת היחידות העיראקיות, שודרו דרך קבע ב'סאות אל-ערב' ומ'רדיו קהיר'. בקהיר האמינו, כי הם עושים מעשה נבון. הם חשבו, בלי ספק, שהייתה זו דרך טובה להרים את המוראל בעורף. תהא הסיבה אשר תהא, כל אשר היתה ישראל צריכה לעשות - והם לא ויתרו על העונג - הוא להאזין ל'סאות אל-ערב' כדי לסכל את מאמצינו ללא סיכון קל שבקלים".[17]

 

המשמעות לדבריו של חוסיין היתה כי למעשה תחנת הרדיו עזרה לישראל כשהיא שידרה ידיעות כאלה - אם בשל ליקוי בשיקול-הדעת, או כפי שחוסיין טען כדי "להרים את המוראל" בקרב הציבור-הערבי. ההסבר המניח את הדעת להעברת אינפורמציה כזו למצרים, נוגע ישירות לפיקוד המצרי ששהה בירדן. בהתלהבות הכללית ששררה בעולם-הערבי בימים הראשונים של המלחמה, אפשר שאחד מהקצינים המצריים, שנכחו במטה הפיקוד הירדני, העביר מידע למטה הפיקוד המצרי, משם המידע הועבר הלאה לתחנת הרדיו, כפי שהועברו ידיעות אחרות, ובכללן ידיעות על מטוסים ישראלים שהופלו במהלך הימים הראשונים של המלחמה. קשה להאמין שחוסיין לא שיער שזה ההסבר להעברת האינפורמציה למצרים. אך, בעת שנאמרו דברים אלה, ב-1968, היחסים בין מצרים לירדן היו תקינים, כך שחוסיין לא רצה לגרום למשבר ביחסים בעיקר לנוכח הגורל המשותף שהיה מנת חלקם לאחר התבוסה. בעקבות אירועי "ספטמבר השחור" בירדן ב-1970, הורעו היחסים בין ירדן למצרים, כך שירדן הרגישה משוחררת באמירותיה בנוגע למלחמה, והיא לא היססה להצהיר כי מצרים הונתה אותה לאורך כל מלחמת ששת-הימים.

 

גם סעד ג'ומעה, ראש ממשלת ירדן בתקופת המלחמה, לא חסך את ביקורתו כלפי אחמד סעיד ואחמד שוקיירי - בדומה למה שכתב מונג'ד. וכך כתב ג'ומעה בספרו: "... אלה אותם מומחים בהטחת האשמות מעובשות וגידופים מזוהמים, הממהרים לחזור ולהשמיע את תקליטי 'הבגידה והריגול', המוכנים והמזומנים לתקוף כל מי שמלאו ליבו לחרוג מן העדר מתהלוכת הרמייה והצביעות. ואתה, או שתצטרף לחבורת המריעים מחרישת-האוזניים, ואזי מובטח לך כבודך, מבלי שתושמץ ותבוא לך המנוחה בהיבלעך בתוך העדר: ואם לאו - תהיה בוגד מסוכן. כך קרה, שאנשים כדוגמת אחמד שוקיירי ואחמד סעיד נטלו לידיהם את הסמכות האלוהית, והחלו להפיץ פסקי-נידוי או תעודת מחילה, ברוממם ובהשפילם את מי שרצו לרוממו או להשפילו, ובהקנותם ערך וחשיבות לאנשים, ואף לכאלה, שאינם מגיעים לרמת אדם".[18]

 

ויחד עם זאת, ג'ומעה לא טרח לציין את ההתקפות הארסיות של כלי התקשורת הירדנים כלפי מצרים ואת הלגלוג שהופגן כלפי עבד אל-נאצר, עד הפגישה בין חוסיין לנאצר ב-30 במאי 1967.

 

הלקח מהמקרה של אחמד סעיד

המקרה של אחמד סעיד לא נשכח מליבותיהם של ערבים רבים, למרות שעברו עשרות שנים מאז המלחמה. דוגמאות אחדות יבהירו את העניין: אחד מכתבי רשת הטלוויזיה הלווינית אל-ג'זירה - המשדרת לכל העולם-הערבי - ציין את היחס החשדני של האוכלוסייה הערבית כלפי התקשורת הערבית בעזרת הדוגמא של אחמד סעיד. בשעה שסעיד מסר בשידוריו כי כוחות מצריים פרוסים בכל סיני ולוכדים את הכוחות הישראלים, קבוצה של חיילים מצריים שמעה את דבריו, והחלה לנוע לכיוון הישראלים במקום לסגת לכיוון תעלת-סואץ. לדברי הכתב, בשל הודעתו של אחמד סעיד, אחדים מהחיילים נהרגו ואחרים נפלו בשבי. אחד מהשבויים טען, באוזני הכתב, כי האשמה היא "בעיתונאים" המוסרים דיווחים מוטעים, ובשל כך שוררת חשדנות רבה בין האוכלוסייה הערבית לבין התקשורת הערבית.[19] זאת ועוד, העיתון אל-חיאת, היוצא לאור בלונדון, פרסם בדצמבר 2001 תגובה ארוכה, מאת קורא אמריקאי בשם זוהייר עבדאללה, על תפקידה של התקשורת הערבית מפרספקטיבה היסטורית. לדעתו של עבדאללה, התקשורת הערבית עברה שלושה שלבים עיקריים המיוצגים על-ידי שלושה שדרנים ערבים ידועים. וכך הוא בחר לתאר אותם:[20]

 

יוניס אל-באח'רי - ששידר מברלין תעמולה נאצית לכל העולם-הערבי ברדיו " חי אל-ערב" במהלך שנות ה-40.

 

אחמד סעיד - ששידר תעמולה דמגוגית וגסה, נגד מנהיגים ערבים מתונים ונגד המערב. לדעתו של עבדאללה, סעיד עזר למוטט משטרים מתונים בעיראק ולוב שבמקומם עלו משטרים רודניים ופשיסטיים. שידוריו של אחמד סעיד, לדעתו של עבדאללה, דחפו את המלחמה נגד ישראל כשהערבים עדיין לא היו מוכנים לה, וכי הפצעים ממלחמה זו עדיין לא הגלידו. עבדאללה ציין שהדבר הטוב ביותר שיצא מהתבוסה במלחמת ששת-הימים היה סילוקו של אחמד סעיד יחד עם הדמגוגיה שנלוותה לשידוריו.

 

תייסיר עלוני - כתב רשת אל-ג'זירה ששידר ב-2001 מהעיר קאבול שבאפגניסטן, אך למעשה עלוני ייצג את הטאליבן בשידוריו. לדעתו של עבדאללה, זאת ההוכחה שהדור הנוכחי לא למד מאומה מהלקח של יוניס אל-באח'רי ואחמד סעיד. 

 

המשמעות היא, שהתקשורת הערבית נותרה כשהייתה למרות שעברו עשרות שנים מאז שאל-באח'רי שידר תעמולה נאצית מהעיר ברלין. הוכחה לתחושותיו של עבדאללה בנוגע לתייסיר עלוני, התקבלה לאחר סידרת הפיגועים שהתרחשו במדריד ב-11 במרץ 2004 שבמהלכם נהרגו כ-200 בני-אדם. לאחר כיבוש אפגניסטן בידי הכוחות האמריקאים, תייסיר עלוני עבר לספרד שם ניהל את המשרד של אל-ג'זירה. בעקבות חקירה של שירותי-הביטחון הספרדים, נעצר תייסיר עלוני בחשד שניצל את מעמדו כעיתונאי כדי להעביר כספים לבכיר בארגון אל-קאעידה במטרה לממן פעולות טרור. נגד עלוני הוגש כתב-אישום והוא נידון ל-7 שנות מאסר, ב-26 בספטמבר 2005.[21] 

           

תזכורת כואבת לסגנון התעמולתי של אחמד סעיד, המאפיין את התקשורת הערבית ואת התרבות הפוליטית הערבית, התקבלה במלחמת המפרץ השניה ב-2003 בעת שכוחות ארה"ב פלשו לעיראק. שר ההסברה העיראקי באותה עת, מוחמד אל-סחף, הפליג בתיאורי ניצחון שלא היו ולא נבראו, אל מול הכוחות האמריקאים. ובשעה שהטנקים אמריקאיים התקרבו לבגדאד, אל-סחף טען שהתמונות "צולמו בהוליווד", וכי הצבא העיראקי מנצח את המלחמה. הבעיה לא היתה רק בהגזמותיו של אל-סחף, אלא גם בתקשורת הערבית שהעדיפה את "תיאורי הניצחון" של אל-סחף והתעלמה מהעובדות בשטח כפי שמסרו הכוחות האמריקאים או נמסרו מפי כתבים זרים שדיווחו מאזורי הקרבות. כאשר התבררו ממדי התבוסה העיראקית, לא היה מנוס אלא לעשות השוואה בין דברי אל-סחף לבין דברי אחמד סעיד, ובין התקשורת הערבית של 2003 לזו של 1967. במהלך המלחמה בעיראק, עורך העיתון אל-שרק אל-אווסט, היוצא לאור בלונדון בשפה הערבית, פרסם סדרת מאמרים שבה מתח ביקורת נוקבת על התקשורת הערבית שסיקרה את המלחמה. באחד מהמאמרים, שכותרתו היתה "לאט לך התקשורת של 1967", כתב העורך את הדברים האלה:

 

"כאשר אנו בוחנים את התקשורת הערבית, מעט מאוד השתנה מהמאה שעברה, ונראה כאילו המלחמה היום דומה למלחמות של לפני ארבעים שנה. אז, הקדימו אמצעי התקשורת את הצבאות הערביים בהעלאת טענות שווא. הם סבורים שפרסום כותרת בדבר הפלת מאה מטוסי קרב ישראליים במלחמת 1967, מחדיר גאווה לנפשות ויתכן שיגרום להתגשמות הידיעה בעתיד. ואולם, מי שהולכים לישון ומתעוררים למחרת מול הטלוויזיות הערביות, על אף שהם מייחלים לזכות ולראות תבוסה מוחצת של הגייסות האמריקאיים, לא יסלחו בשום פנים ואופן לתקשורת הערבית על שקריה - כאשר יתפזר העשן והאמת תתגלה במלואה".[22]

 

לאחר שעורך אל-שרק אל-אווסט ספג ביקורת על דבריו אלה, הוא כתב מאמר נוסף שכותרתו היתה " אדרבא, התקשורת הערבית, גרועה יותר מזו שהיתה ב-1967 ", וזאת משום ש"היא איננה אובייקטיבית ואיננה ניטראלית... אינני מתכוון בכך רק לכמות השקרים; התקשורת של 1967, למרות הגזמותיה, היתה בעלת תפוצה מוגבלת. לעומת זאת, התקשורת של 2003 אין אדם המוגן מפניה ואין בית אליו היא אינה נכנסת". ולא רק זאת, אלא ש"הפכנו את אמצעי התקשורת שלנו לשופרות עבור משרד ההסברה העיראקי והם אינם נותנים לקוראים ולצופים הזדמנות לראות דבר פרט להשקפה החד-צדדית. הם סבורים שדיון אובייקטיבי מהווה בגידה ושדיווחים שאינם מוטים לצד הערבי, אסורים". 

 

 

התנהגותו ודבריו של אל-סחף הזכירו לרבים את אחמד סעיד במלחמת ששת-הימים, ושמו עלה שוב בתקשורת הערבית, בתקשורת הישראלית ובתקשורת המערבית.[23] ולא רק זאת, גם אזרחים ערבים מן השורה עשו השוואות, בפורומים שונים המופיעים באינטרנט, בין דבריו של אחמד סעיד ב-1967 לבין אלה של אל-סחף. לאור כל זה, ניתן לשער כי אחמד סעיד נצרב בתודעה הערבית הכללית, עד שאי-אפשר להתעלם מהמסקנה הנחרצת של כמאל לאבידי מהעיתון The Daily Star, היוצא לאור בלבנון.[24] בחודש אוקטובר 2003, לאבידי נתן סקירה היסטורית קצרה על 50 שנות פעילותה של תחנת הרדיו סאות אל-ערב.[25] לדעתו של לאבידי, ההשפעה של אחמד סעיד והסגנון הבוטה של התחנה עדיין מורגשים בשידורים הממלכתיים של העולם-הערבי. שידורים אלה הם, שלמעשה, מעצבים את הדעה השלילית השוררת במערב כלפי העולם-הערבי.

 

לאור כל זאת, השאלה היא האם המקרה של אחמד סעיד יכול לחזור על עצמו גם בעתיד באופן דומה? סביר להניח שכן, בעיקר כשמדובר על הסכסוך הערבי-ישראל שבו כל אירוע מהווה זרז להתלהבות ציבורית בעלת מאפיינים דתיים ולאומיים כפי שאירע ב-1967. יתרה מזאת, תחנת הטלוויזיה הלוויינית אל-ג'זירה משמשת כיום כלי חשוב להעברת אינפורמציה בדומה לתחנת הרדיו סאות אל-ערב בשנות ה-60, והיא אינה מהססת לנקוט באותן תחבולות תעמולתיות כפי שנהג לעשות זאת אחמד סעיד. זאת ועוד, במהלך חודש אוקטובר 2005 קרא נשיא איראן, מחמוד אחמדינג'אד, "למחוק את ישראל מהמפה" במהלכה של ועידה שנערכה בטהראן שכותרתה היתה "עולם ללא ציונות". תגובתם המהירה של ישראל ומדינות רבות אחרות כנגד קריאה זו היתה נכונה ואפקטיבית. ויחד עם זאת, הצהרה זו לא נשלפה בהיסח-הדעת, שכן, היא נאמרה מתוך שכנוע פנימי עמוק הנשען על קרקע אידיאולוגית מוצקה שמקורה בתעמולה של עשרות שנים. המסקנה היא, שאידיאולוגיה רדיקלית מחייבת, ברוב המקרים, גם מעשים רדיקליים מתוקף התפישה המדינית הרהוטה הנלווית לאידיאולוגיה זו - בדיוק כפי שאירע בתקופתו של אחמד סעיד ב-1967. על-מנת להבין נקודה זו, כל מה שצריך לעשות הוא לפתוח עיתון מצרי כלשהו ולהיווכח על מה מדובר, גם יותר מ-40 שנה לאחר מלחמת ששת-הימים.

 

מקורות:

[1]אחמד סעיד, אל-קומיה אל-ערביה ת'ורה ובנא (קהיר: 1959), עמ' 70-72; מצוטט גם בספרו של שמעון שמיר, ירידת הנאצריזם.

[2]מצוטט בספרו של שמעון יצחקי, בעיני הערבים: מלחמת ששת הימים ולאחריה. (תל-אביב: הוצאה לאור - משרד הביטחון, 1969), עמ' 82.

[3]אחדים מהאישים ששוחחתי עימם טענו ששוקיירי הוא זה שטבע את הסיסמא. על שוקייר, במאמר נפרד.

[4]שמעון יצחקי, בעיני הערבים. עמ' 108.

[5]שמעון יצחקי, בעיני הערבים. עמ' 112.

[6]שמעון יצחקי, בעיני הערבים. עמ' 125.

[7]"בסיס התוקפנות" - מדינת ישראל.

[8]שמעון יצחקי, בעיני הערבים. עמ' 139.

[9]שמעון יצחקי, בעיני הערבים. עמ' 157.

[10]פרקים מספרו של אל-מונג'ד מופיעים בספרו של יהושפט הרכבי, לקח הערבים מתבוסתם. (תל אביב: הוצאת עם עובד, 1969), עמ' 115-183. הציטוט מופיע בעמ' 168.

[11]Al-Aharam Weekly, June 5-11, 1997. Issue No. 328.

[12]TIME, July 28, 1967.

[13]אל-מונג'ד, אצל הרכבי, לקח הערבים מתבוסתם. עמ' 137.

[14]אל-מונג'ד, אצל הרכבי, לקח הערבים מתבוסתם, עמ' 160.

[15]אל-מונג'ד, אצל הרכבי, לקח הערבים מתבוסתם, עמ' 168.

[16]אל-מונג'ד, אצל הרכבי, לקח הערבים מתבוסתם, עמ' 178.

[17]א. קם (עורך), חוסיין פותח במלחמה - מלחמת ששת הימים בעיני הירדנים. (תל-אביב: הוצאת מערכות, 1974), עמ' 75.

[18]סעד ג'ומעה, "הקנוניה והמערכת הגורלית" אצל א. קם (עורך), חוסיין פותח במלחמה - מלחמת ששת הימים בעיני הירדנים. (תל-אביב: הוצאת מערכות, 1974), עמ' 281.

[19]Yosri Fouda, Al-Jazeera: Here We Stand; We Can Do No Otherwise, in website tbsjournal.com, (No. 6, Spring-Summer 2001).

[20]MEMRI, The Middle East Media Research Institute, December 27, 2001. Special Dispatch Series - No. 320.

[21]ידיעות אחרונות (ישראל), 27 בספטמבר 2005.

[22]MEMRI, The Middle East Media Research Institute, April 10, 2003.

[23]The Jerusalem Post, April 9, 2003; Hichem Karoui, Twenty-One Days That Changed The Middle East (When the Arab elite is either absent or terror-stricken) in Advertise With AMIN, May 7, 2003; Mamuon Fandy, Perceptions: Where Al-Jazeera & Co. Are Coming From, in Washington Post, March 30, 2003; John R. Bradley, Will Al-Jazeera Bend? in Selves an Others, November 10, 2004.

[24]העיתון דיילי סטאר הלבנוני, מנסה ליצור תדמית של עיתון פרגמטי ורציונאלי גם בקשר לישראל, על כן, לעיתים הוא מעניק לישראלים אחדים בימה להביע את עמדותיהם.

[25]Kamel Labidi, The voice of the Arabs is speechless at 50, in The Daily Star, October 7, 2003.

--

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "אחמד סעיד ומצרים במלחמת ששת-הימים, יוני 1967", מגזין המזרח התיכון, 1 באוקטובר 2011.