כתב-העת מגזין המזרח-התיכון עוסק בכלכלה, בתקשורת, בביטחון, בחברה ובפוליטיקה של האזור גם בהקשר לזירה הבינלאומית ולזירה הישראלית. לצד מאמרי אקטואליה, ניתן לקרוא מאמרים אקדמיים, סקירות חדשותיות, ידיעות בענייני היום וסיכומים חודשיים על אירועי טרור אסלאמי ברחבי-העולם. רבים מהמאמרים תורגמו לאנגלית, לצרפתית, לספרדית ולשפות אירופאיות נוספות. כל המידע המופיע באתר מיועד לשימוש חופשי בכל עת. תגובות, הערות או שאלות תתקבלנה בברכה. yohai@mapa.co.il







הנקראים ביותר השבוע
חדשות המזרח התיכון
העימות בין ארה"ב לצפון-קוריאה - משחקים באש?
רג´פ טאיפ ארדואן – לאן נעלם הנס הכלכלי של טורקיה
טרור, אסלאם ושיטפון של פליטים מאפריקה השחורה
צרפתים בני דת מוחמד – חורף 2015
יצירת תודעה היסטורית כוזבת בתעמולה הערבית
The Yom Kippur War - Historical Justice for Golda Meir
דרך אסד בלבנון
הממשל החדש של טראמפ - מלחמת 100 הימים
עדיף לדיפלומטיה הישראלית שהרשות הפלסטינית תגיד "לא"
המלחמה התחדשה - נאומו של אבא אבן, יולי 1948
וג´יהה אל-חוידר - דיוקנה של ליברלית סעודית
ד"ר וואפה סולטן - קול אמיץ בים של עוינות אסלאמית
ספר חדש: "קיצור תולדות דגל ישראל", מאת דני בירן
טרור אסלאמי – הלקח הטורקי והגרמני – דצמבר 2016
דמוקרטולוגיה - הדמוקרטיה הישראלית ללא כחל ושרק - חלק ראשון
דמותה של לילית במיתולוגיה היהודית מפרספקטיבה של ימנו
אחמד סעיד ומצרים במלחמת ששת-הימים, יוני 1967
אחמד שוקיירי וכישלונה של הלאומיות הפלסטינית
ממלחמת ששת-הימים למלחמת יום הכיפורים – האירועים המרכזיים: חלק א

בעולמו של דונאלד טראמפ - מאמר ראשון מתוך שניים

מאת: ד"ר ישראל בר-ניר

16.03.2017


 

 

 

טקס השבעתו של טראמפ כנשיאה ה-45 של ארה"ב ייזכר בהיסטוריה כמועד בו ירד המסך על עידן התקינות הפוליטית ששלטה בפוליטיקה האמריקאית בעשורים האחרונים. ארה"ב של טראמפ תהיה שונה מהותית מארה"ב בתקופה שקדמה לו. דונלד טראמפ, שניצח בבחירות בניגוד לכל הצפיות, נמצא בעמדת פתיחה טובה לשנות את המגמה עליה העלה אובמה את ארה"ב. המשימות העומדות בפניו הן בזירה הבינלאומית והן בחזית הבית נראות כאתגר שהוא מעבר ליכולתו של אדם אחד. רק הזמן יענה על השאלה עד כמה הוא יצליח לעמוד בהן. המאמר שני יעסוק בשאלה האם שיטת הבחירות היא מה שהביא לניצחונו המפתיע של טראמפ וכן על ארה"ב לאחר טראמפ.  

 

1. מסע ארוך של אלף קילומטרים מתחיל בצעד אחד קטן (מאו טסה טונג)

מאו טסה טונג התחיל את מסעו ההיסטורי בצעד אחד קטן. דונלד טראמפ התחיל את מסעו הנשיאותי בצעד רועם שהדהד בכל קצווי תבל. מיד עם תום טקס-ההשבעה, הוא ניכנס לבית-הלבן בסערה והחל לעבוד בקצב שתפס את הממסד הוושינגטוני כשהוא בלתי מוכן. פוליטיקאי וותיק ששירת בבית-הלבן בתקופתו של רונלד רייגן (לפני יותר מ-30 שנה), התבטא "אחרי שעזבתי את הבית הלבן זכיתי לראות ארבעה נשיאים שונים - בוש האב, קלינטון, בוש הבן ואובמה. אף אחד מהם אפילו לא מתקרב למה שטראמפ הספיק לעשות בעשרת הימים הראשונים לנשיאותו". הדמוקרטים וגם חברי מפלגתו, מתקשים לעמוד בקצב שלו. כמו כל מפלגת אופוזיציה, הדמוקרטים מקשים עליו ומנסים כל תרגיל אפשרי לעכב את צעדיו השונים, בעיקר את הרכבת הממשלה. בזכות תקדימים שהם יצרו בתקופת אובמה, לדמוקרטים אין אפשרות למנוע את מהלכיו. כל מה שהם יכולים לעשות זה לבטא את התסכול שלהם באמצעות תכסיסי השהיה שלא נועדו אלא למטרת קנטרנות.  

סיפור נשיאותו של דונלד טראמפ הוא סיפורה של הפתעה מתמשכת. זכייתו נגד כל הסיכויים במועמדות מפלגתו לנשיאות הייתה הפתעה. ניצחונו בבחירות בניגוד לכל התחזיות היה הפתעה יותר גדולה. עכשיו, בשבתו בבית-הלבן, הוא מפתיע שוב - הוא עומד בדיבורו ומקיים את הבטחותיו ממסע הבחירות. קיום הבטחות ממסע הבחירות הוא חידוש מרענן בפוליטיקה. בעבר היה נהוג להתייחס להבטחות האלו כאל רטוריקה לשעתה בלבד.

 

הפתעה אחרת, הפתעה שתשאיר את חותמה על ההליכים הפוליטיים בעתיד, היא הסירוב המתמשך של הדמוקרטים לקבל את הדין ולהשלים תוצאות הבחירות. הצד המפסיד בבחירות אף פעם איננו מאושר מהתוצאות (זה בלשון המעטה), אבל בעבר, המפלגה שהפסידה, אחרי תקופת התאוששות קצרה, הייתה בולעת את הגלולה ומשתלבת בעשייה הפוליטית. הפעם זה לא קורה (נכון לעכשיו - סוף מרץ 2017). זה חסר תקדים. יותר מ-4 חודשים אחרי הבחירות, הדמוקרטים עדיין מסרבים להשלים עם המפלה האלקטוראלית והם משקיעים מאמץ יתר בניסיונות נואלים לשבש את העברת השלטון. ב"משחק" הזה כל האמצעים כשרים. ההתנהגות הזאת תותיר משקעים שלא ישכחו במהרה.

 

קיומו לאורך זמן של משטר דמוקרטי מותנה בכך שכל המשתתפים שומרים על "כללי המשחק". "כללי המשחק" העיקריים ששומרים על יציבות הדמוקרטיה האמריקאית הם, בין השאר, חילופי שלטון באמצעות הקלפי ללא גילויי אלימות ושפיכות דמים. (בשלהי המאה ה-18, כשארה"ב נוסדה זה היה חידוש); השלמה עם דין הבוחר ע"י הצד המפסיד בבחירות; והעברה מסודרת של מוסדות השלטון כאשר המפלגה השלטת מתחלפת. ג'ורג' וושינגטון, נשיאה הראשון של ארה"ב, אמר "מבחנה של הדמוקרטיה האמריקאית יהיה טקס-ההשבעה של הנשיא השני, לא זה של הנשיא הראשון".

 

וושינגטון פרש מרצון מהנשיאות בתום תקופת כהונה שנייה. אחריו נבחר, בבחירות דמוקרטיות, ג'ון אדמס, נשיאה השני של ארה"ב. הדמוקרטיה האמריקאית עלתה על המסלול. בניגוד לשתי המהפכות הגדולות האחרות שהתרחשו באלף הקודם - בצרפת וברוסיה, החברה האמריקאית הצליחה לשמור על אופייה הדמוקרטי ולא הסתאבה.

  

אי-השלמה עם פסק דינו של הבוחר וניסיונות לשנות את תוצאות הבחירות שלא באמצעות הקלפי הם הסדקים הראשונים ביציבותו של ההליך דמוקרטי. השסע החברתי ואי הנכונות להשלים עם תוצאות הבחירות להם אנחנו עדים בימים אלה, מזכירים את המשבר שארה"ב עברה כשלינקולן נבחר לנשיאות ב-1860. אז זה הוביל למלחמת-אזרחים. נכון לעכשיו זו עוד לא מלחמה של ממש, אבל זה לא רחוק. גל של הפרות סדר, חבלות ברכוש פרטי וציבורי, הפגנות "מחאה" (הזכות להפגין היא זכות בסיסית במשטר דמוקרטי, אבל הפגנות נגד תוצאות של בחירות? למה בדיוק הן חותרות?), גילויי אלימות מצד קבוצות מאורגנות של בריונים - כל אלה אינם מבשרים טובות ועדיין לא רואים את הסוף.

 

הטקטיקה בה בחרו הדמוקרטים היא לשבש את סדרי השלטון ולמנוע מממשלתו של טראמפ לתפקד. יצירת אנרכיה שלטונית הייתה דרכו של הפאשיזם לתפוס את מוסרות השלטון באיטליה ובגרמניה במאה הקודמת. הדמוקרטים אמצו את השיטה ויש רק לקוות שהזמן יעשה את שלו, שהרוחות תרגענה במוקדם או במאוחר ושמה שקרה במאה הקודמת לא יחזור על עצמו.

 

תופעה מוכרת היא ילד קטן הצורח בחמת זעם, רוקע ברגליו וזורק חפצים לכל עבר, בחנות כל בו או במרכז קניות, כאשר אמו מסרבת לקנות לו איזה ממתק או צעצוע בו חשקה נפשו. תומכי הילארי קלינטון, שהם אנשים מבוגרים וברובם בעלי השכלה, מתנהגים כמו ילדים בגיל הגן שלקחו להם את הצעצוע. בעולם הרפואי מדברים על הפרעה נפשית הנגרמת ע"י כישלון בבחירות Post Election Stress Disorder - PESD. ההפרעה הזאת משמשת כתירוץ לסטודנטים באוניברסיטאות על מנת לקבל פטור או דחייה מהצורך לגשת לבחינות.

 

במהלך מערכת-הבחירות התקשורת תפקדה כלשכת הסברה של המפלגה הדמוקרטית (מזכיר את הנעשה בארץ). זה לא השתנה. טראמפ כבר נכנס לחודש הרביעי לכהונתו והתקשורת עדיין לא החליפה את הדיסקט. אנשי התקשורת לא סולחים לציבור הבוחרים על כך שהוא העז לא לציית להם ולא הצביע עבור המועמדת שהם בחרו עבורו. המפלה הצורבת שהם ספגו בבחירות גרמה להם לאבד את העשתונות. את רגשות התסכול שלהם הם משחררים בכך שהם מסתערים בשצף קצף על נשיא שנבחר באורח דמוקרטי.

 

במקום להנמיך קצת את הטון, לעשות חשבון-נפש ולנסות להבין היכן הם אבדו את הקשר עם המציאות, אנשי התקשורת ממשיכים את ההסתה, ההשמצות, הדיווחים המסולפים והתעמולה העוינת בעוצמה העולה על כל מה שהתרחש בתקופת מערכת הבחירות. דוגמא לרמה אליה התקשורת הידרדרה אפשר למצוא אצל תום פרידמן, "כוכב" המערכת של הניו יורק טיימס. לדעתו ניצחונו של טראמפ בבחירות הוא "אסון" שווה ערך לאסונות של התקפת היפנים בפרל-הארבור והפיגוע במגדלי התאומים (!). במאמר מערכת שהתפרסם ב-14 בפברואר 2017, פרידמן כותב: "הותקפנו ב 7 בדצמבר, 1941; הותקפנו שנית ב 11 בספטמבר, 2001; ולאחרונה הותקפנו שוב ב 8 בנובמבר, 2016. ההתקפה האחרונה לא הייתה כרוכה במספר קורבנות נורא, אבל היא לא פחות חמורה".

 

בארבע השנים הבאות התקשורת תמשיך להזכיר לציבור ש"הילרי ניצחה בבחירות" (היא קבלה יותר קולות בספירה הארצית), אולם טראמפ "גנב" את הנשיאות באמצעות טריק - טריק ששמו "קולג' האלקטורים". כמו דיווחים אחרים בתקשורת, זה סילוף, אבל קל מאוד למכור אותו. אדון בהרחבה בנקודה הזאת במאמר ההמשך.

 

האגף הקיצוני של המפלגה הדמוקרטית מארגן "התנגדות עממית" לטראמפ.  הפעילות הזאת נתמכת ע"י הנשיא בדימוס, אובמה, ושר-המשפטים לשעבר, אריק הולדר, ממלא תפקיד מרכזי. ארגון בשם Organize for Action - OFA עוסק בהכשרת עשרות אלפי מתנדבים הנשלחים להפריע ולשבש אספות-עם של הרפובליקנים ולגרום להפרת הסדר הציבורי. הפעילים האלה אינם באים לאספות על מנת לשמוע או להשמיע דעות. הם לא באים על מנת לשאול שאלות והם גם לא מנסים לשכנע. הם באים מתוך מטרה אחת ויחידה - לגרום להפרת הסדר ולשבש את מהלך הדיון באמצעות צעקות, קריאות ביניים ולעתים גם הפעלת אלימות. ארגון אחר, בשם MoveOn.org, שאורגן ומומן ע"י המיליארדר ג'ורג' סורוס, והיה פעיל מאוד בתקופת הנשיא בוש, מחדש גם הוא את פעילותו.

  

ב-2009, אחרי השבעתו לנשיא, אובמה הכריז "לבחירות יש תוצאות, ואני ניצחתי". הוא צדק. מה שהיה נכון אז תקף גם היום. התקשורת, הדמוקרטים, תומכיה האחרים של הילארי וכן אובמה עצמו מסרבים לקבל את זה כאשר הדברים נאמרים ע"י טראמפ.

 

 

2. התמודדות עם מורשת אובמה - מטלה הרקוליאנית 

הרקולס, הגיבור מהמיתולוגיה היוונית, נדרש לבצע עשר מטלות (שתים עשרה לפי כמה גרסאות). המורשת שאובמה הותיר אחריו מציבה בפני יורשו משוכה הגבוהה עשרות מונים מזו שאותה הרקולס היה צריך לעבור. למשל, "ייבוש הביצה הוושינגטונית" אותו טראמפ הבטיח, היא משימה הרבה יותר מורכבת וקשה מאשר ניקוי האורוות (מטלה מס' 5) שהיה על הרקולס לבצע. 

  

דיון מלא במורשת אובמה הוא נושא למאמר בפני עצמו. אסתפק כאן במספר הערות.

 

זמן קצר אחרי בחירתו לנשיאות, לפני שמונה שנים, לפני שהוא הספיק לחמם את מושבו במשרד הסגלגל, הוענק לאובמה פרס נובל לשלום. על מה ניתן לו הפרס? אף אחד לא יודע. היו מקרים בעבר בהם הפרס הזה הוענק לדמויות השנויות במחלוקת, אבל אובמה הוא היחיד בהיסטוריה שזכה בפרס בלי לעשות כלום. חזרה על ה"הישג" הזה היא משימה שאפילו הרקולס לא היה עומד בה, לא כל שכן דונלד טראמפ.

 

יחסי ישראל-ארה"ב בתקופת אובמה הגיעו לשפל חסר תקדים. זה כולל את האמברגו שטרומן הטיל בתקופת מלחמת-העצמאות, את האיומים הבוטים של אייזנהאואר בתקופת מבצע-קדש ואת המחלוקות הקשות עם בוש האב בתקופת יצחק שמיר. התקשורת והאופוזיציה בישראל תולות את הקולר בהתנהגותו/מדיניותו של נתניהו. מרוב עיסוק בסיגרים של נתניהו או בחשבונות המכבסה של שרה, הם לא רוצים להבין שהרעת היחסים הייתה יזומה ולא מקרית, ושהיוזמה הייתה כולה של אובמה. 

 

ההחלטה הנקמנית שאובמה קבל בשלהי כהונתו, כשהוא כבר במעמד של "ברווז צולע" להימנע מהטלת וטו על החלטת מועצת-הביטחון 2334 הייתה חציית קו-אדום. זו הייתה שבירת מסורת ארוכה בה ארה"ב נהגה באופן שיטתי למנוע מעורבות ישירה של ארגון האו"ם, האיחוד האירופי וגופים בינלאומיים אחרים בתהליך "השכנת השלום" במזרח התיכון. הווטו שארה"ב נהגה להטיל בעבר על החלטות כאלו לא נועד אף פעם להביע תמיכה בהתנחלויות. אדרבא, לאורך כל הדרך ארה"ב לא הסתירה את התנגדותה למדיניות ההתנחלויות של ישראל. הווטו נועד למנוע מצב בו ישראל תיוותר לבדה במאבק מול כל העולם על עצם מעמדה כמדינה ריבונית.

 

מצקצקי השלום בישראל אינם מבינים, יותר נכון אינם רוצים להבין, את משמעות החלטה מועצת-הביטחון האחרונה. יריב אופנהיימר, מזכ"ל ארגון "שלום עכשיו" לשעבר, הזדרז לפרסם מכתב "תודה לאובמה" על הצעד השערורייתי הזה. ספק אם מישהו בשמאל טרח לקרוא את הטקסט המלא של ההחלטה, על אחת כמה וכמה ניסה להבין את ההשלכות שלה על מעמדה הבינלאומי של ישראל.

 

הנושא איננו ההתנחלויות. ההתנחלויות הן החלק הפחות רלוונטי בסיפור. כל הלהג על ה"חוק הבינלאומי" וההתנחלויות, הוא קשקוש שנועד לחפות על קריאת תגר על מעמדה של ישראל כמדינה ריבונית. הרעיון שגוף חיצוני יקבע את גבולותיה של מדינת-ישראל, היכן יהיה מותר ליהודים והיכן יהיה אסור ליהודים להתיישב הוא רעיון מופרך שיש לדחותו על הסף. החלטה 2334 של מועצת-הביטחון היא בסיס לדה-לגיטימציה של מדינת-ישראל, בכך שהיא שוללת ממדינת-ישראל את הזכות שיש לכל מדינה ריבונית לקבוע בעצמה את גבולותיה ואת מערכת יחסיה עם שכניה. ההחלטה סותמת את הגולל על כל אפשרות של ניהול מו"מ רציונאלי עם הפלסטינים על הגבולות הסופיים והיחסים אתם.  

 

בטווח הקצר אי הטלת הווטו ע"י ארה"ב היא צעד חסר משמעות, אבל בטווח הארוך התקדים הוא מסוכן, כי אף אחד לא יודע מי יחליף את טראמפ בבית-הלבן בעוד שמונה שנים ומה תהיינה דעותיו.

 

ערב צאתו מהבית-הלבן אובמה הכריז שאין בכוונתו לפרוש מהפוליטיקה - "אם הוא ירגיש שביכולתו לתרום", הוא יעשה זאת. בניגוד למסורת שנשיאים לשעבר שומרים על פרופיל נמוך ואינם מתערבים בפוליטיקה או מותחים ביקורת על יורשיהם, לאובמה יש תכניות אחרות. אובמה רואה כנראה את ג'ימי קרטר כמודל לחיקוי איך נשיא לשעבר צריך להתנהג. מידת ההשפעה שיש לנשיא לשעבר היא מצומצמת ביותר, אבל זה לא מונע ולא מנע בעבר מג'ימי קרטר להסתובב בעולם ולעשות הרבה רוח גם כשלא ביקשו זאת ממנו. אובמה הצהיר לאחרונה "לבי עם מפגיני OFA ואני מבין את מניעיהם". אפשר להבין מזה שהוא אינו מתכוון להסתפק בביקורת בלבד. 

 

על ג'ימי קרטר נאמר "הוא מתאים מאוד לתפקיד של נשיא לשעבר, חבל שהוא לא הגיע ישירות למעמד הזה". את המשפט הזה אפשר יהיה לומר גם על אובמה.

 

3. פנים חדשות במראה

אחרי בחירתו לנשיאות של אובמה ב-2008 המומחים, ה"מייבינים", הפרשנים, ו"מעצבי" דעת-הקהל למיניהם, קבעו דיאגנוזה חד-משמעית - המפלגה הרפובליקנית סיימה את תפקידה בפוליטיקה האמריקאית. במקרה הטוב היא תישאר מפלגת מיעוט נצחית. לדיאגנוזה הזאת הם הגיעו על סמך קריאה "ריאלית" של המגמות בחברה האמריקאית. לדעתם, התמורות שחלו במבנה הדמוגרפי של החברה האמריקאית, בעיקר משקלם העולה של המיעוטים, גרמו לכך שהמפלגה הרפובליקנית חדלה לייצג את כלל הציבור האמריקאי. היא הפכה להיות מפלגה המייצגת את ה"מיעוט" הלבן שהוא שמרני וחי בעבר. משקלו של חלק זה באוכלוסיה הולך ופוחת ולכן הרפובליקנים נמצאים בעמדת נחיתות מול הדמוקרטים, מאחר ו"מוסכם" על כולם שתמיכת המיעוטים בדמוקרטים היא נתון שאין עליו ערעור.

 

המומחים מצליחים תמיד לנבא את העבר, לפעמים הם גם יודעים להסביר את ההווה. אבל כשמדובר בעתיד זה כבר סיפור אחר. את העתיד קשה מאוד לנבא. תחזית של העתיד היא ניחוש שלפעמים קולע למטרה אבל בדרך כלל מפספס. המומחים מסתמכים על מוסכמות שאף אחד לא טורח לבדוק עד כמה הן מציאותיות, ואת התחזיות שלהם הם מבססים על תמהיל של ניתוח מצב שטחי, בסיס עובדתי לוקה בחסר ובעיקר מנה גדושה של הרהורי-לב אין זה מפליא לפיכך שהקשר בין התחזיות לבין מה שקורה בפועל הוא מקרי בלבד. 

 

וגם הפעם, החדשות אודות גוויעתה של המפלגה הרפובליקנית היו מוגזמות. ניתוח מצב אובייקטיבי שאינו מוטה ע"י אג'נדה פוליטית מראה שבכל מה שקשור לייצוגיות ולהסתגלות לתמורות בחברה האמריקאית לדמוקרטים יש הרבה יותר בעיות מאשר לרפובליקנים.  

 

להצלחתו האישית של אובמה בבחירות של 2008 ו-2012 לא היה מקביל במעמדה של המפלגה הדמוקרטית. אדרבא, במהלך שמונה שנות כהונתו של אובמה כנשיא מצבה הידרדר מדחי אל דחי. היא אבדה את השליטה בשני בתי הקונגרס, ברוב המדינות (33 מתוך 50), המושלים הם רפובליקנים והשליטה בבתי-המחוקקים היא בידי הרפובליקנים. עכשיו, בלי אובמה, עם מועמד אחר, המפלגה הדמוקרטית איבדה גם את הבית הלבן בניגוד לכל התחזיות והצפיות.

 

הדמוקרטים מנסים לנחם את עצמם בטענה שלמעשה "הילארי לא הפסידה בבחירות כי היא זכתה ברוב הקולות בספירה הארצית". טכנית זה נכון כי פער הקולות בספירה הארצית הוא קרוב לשלושה מיליון לטובת הילארי. אבל זו למעשה הונאה עצמית. ארה"ב מורכבת מ-50 מדינות. אם מוציאים את קליפורניה מהספירה, בשאר 49 המדינות פער הקולות הוא כמיליון לטובת טראמפ!

 

יש מידה לא מעטה של אמת בכך שהמפלגה הרפובליקנית איננה מייצגת באופן מלא את כל שכבות האוכלוסייה, אבל באותה מידה המפלגה הדמוקרטית אינה מייצגת את כל הארץ. זה הרבה יותר משמעותי לגבי סיכוייה לחזור ולתפוס את מוסרות השלטון. המפלגה הדמוקרטית של היום היא מפלגת קצוות - מפלגה המייצגת בעיקר את המדינות הגדולות במזרח ובמערב, וגם במדינות אלו בסיס הכוח שלה הוא בעיקר בקרב האליטות "הנאורות" ובאקדמיה. תמיכת האיגודים המקצועיים במפלגה הדמוקרטית איננה מה שהייתה בעבר, וגם תמיכת השכבות החלשות והמיעוטים איננה "בכיס".

 

כרגע לא נראה שהדמוקרטים מודעים למצבם. את מירב מאמציהם הם משקיעים בכל מיני פעילויות שמביאות להם כותרות בתקשורת, אבל הן חסרות ערך מעשי. בשיטת הממשל האמריקאית אין שום אפשרות מעשית להדיח נשיא במהלך תקופת כהונתו, במיוחד כאשר מפלגתו של הנשיא שולטת בשני בתי הקונגרס. כך שכל הדיבורים על הדחה או השעיה הם קשקוש. הפגנות המחאה והשלטים הנישאים בהן "טראמפ הוא לא הנשיא שלי" הן בסך הכל אמצעי פרסום טוב לכוכבי הוליווד. נכון לעכשיו, המפלגה הדמוקרטית מקצינה לכיוון הרדיקאלי. ברחוב זה לא מוסיף לפופולאריות של הדמוקרטים. המניות של טראמפ גם הן אינן בשיאן, אבל בכל זאת, הוא בפנים והם בחוץ.

 

התוהו ובוהו השורר בצמרת המפלגה מזכיר את מצבם של הרפובליקנים בתחילת המרוץ לנשיאות, כאשר טראמפ החליט להצטרף למערכה. האם יש סיכוי שעל הבמה יופיע "טראמפ דמוקרטי" שיוציא אותם מהבוץ? 

 

מבחנם של הדמוקרטים יהיה בבחירות הביניים של 2018. הם יצטרכו לעבוד קשה כדי להביא לשינוי של ממש. 22 סנאטורים דמוקרטיים עומדים לבחירה חוזרת ו-10 מהם מייצגים מדינות בהן טראמפ ניצח באופן גורף. הדמוקרטים יצטרכו לעבוד קשה כדי לשמור על מעמדם הנוכחי בסנאט. על מנת להפוך את היוצרות ולהחזיר לידם את השליטה בסנאט - הם חייבים לא להפסיד אף אחד מ-22 המקומות העומדים לבחירה ועוד לזכות בשלושה נוספים. הסיכוי שזה יקרה הוא מזערי. 

 

הקיטוב, ההקצנה והשימוש באלימות על מנת להשליט את האג'נדה ולמנוע מהיריב להשמיע את דעותיו הם חידושים לא לטובה בחיים הפוליטיים בארה"ב. הצלחת הליברלים "הנאורים" להשתלט על הדיון ולהקשות על היריבים, אם לא למנוע מהם לחלוטין את האפשרות לתת ביטוי לדעותיהם, מעודדת אותם להמשיך בדרך הפסולה. התיאבון בא עם האוכל. התוצאה המידית היא שרוב מוסדות ההשכלה הגבוהה הפכו למוקדים של חוסר סובלנות ודיכוי חופש הדיבור. קבוצות קיצוניות שולטות ביד רמה בשיח הציבורי ובין השאר גם האנטישמיות משגשגת. הקו הרשמי של הליברלים הוא שעלייתה מחדש של האנטישמיות נגרמה כתוצאה מניצחונו של טראמפ בבחירות, אבל זאת שטות. זאת התעלמות מהעובדה שהאנטישמיות באקדמיה ובחוגים הליברליים הייתה בעליה הרבה לפני שטראמפ חשב להיכנס לפוליטיקה. היה נוח להסתתר מאחורי כינויים כמו אנטי-ציונות, או אנטי כיבוש, או צדק לפלסטינים. אלה נועדו לספק אליבי ליהודים שמגלים פעילות-יתר בתנועות האנטישמיות וכן ל"ארגוני זכויות אדם" בישראל שתומכים בהם. בוועידת המפלגה הדמוקרטית, בה הילארי נבחרה להיות המועמדת לנשיאות, שרפו את דגלי ישראל. הילארי וכן מנהיגים אחרים של המפלגה התעלמו מהתופעה. בעבר דבר כזה לא היה עולה על הדעת. אצל טראמפ זה לא קרה. מי שרוצה להאמין שזו הייתה "רק" מחאה על "הכיבוש" שיבושם לו.

 

עידן טראמפ צופן בחובו שורה של שינויים מהותיים, בחלקם שינויים לטווח ארוך, בחברה האמריקאית.

 

יש כרגע למעלה ממאה משרות פנויות של שופטים פדראליים נוסף על משרה פנויה אחת בבית-הדין העליון עם סיכוי טוב שלפחות עוד אחת תתפנה במהלך כהונתו של טראמפ. שופטים מתמנים לכל החיים. אם טראמפ ינצל את ההזדמנות וימלא את כל המשרות האלו בשופטים שמרניים זה יותיר את חותמו על מערכת המשפט לפחות לשלושים השנים הבאות.

 

האובססיה האקלימית שאפיינה את אובמה וקרי תתמתן וכן תיעצר האינפלציה בתקנות איכות הסביבה שהנזק שהן גרמו לכלכלה עלה לעין שיעור על התועלת שהן הביאו.

 

מבחנו העיקרי של טראמפ יהיה בביצוע - בתחומי ההגירה הלא חוקית, הבריאות, החינוך והמלחמה בפשע.

 

תחום נוסף בו טראמפ הביא לשינוי הוא היחס לתקשורת. פוליטיקאים היו נמנעים מעימות עם התקשורת כי הם לא האמינו שביכולתם לנצח. טראמפ שבר את המסורת הזאת. עצם ניצחונו בבחירות הוא ראיה חותכת לכך שעברו הימים בהם התקשורת הייתה מעין כוח עליון שעל פיו יישק דבר. מאז כניסתו לבית הלבן הוא מנצל את הרשתות החברתיות כדי לעקוף את התקשורת ולהביא את המסרים שלו ישירות לציבור. הוא מגזים, הוא לא מדייק, הוא איננו בודק את העובדות לעומק ולעתים הוא אף משקר במצח נחושה. התקשורת מגיבה בהתאם, אבל האמינות שלה היא בשפל המדרגה. לכן מעמדו של טראמפ לא נפגע גם כאשר הוא נתפס.

 

לסיום שתי הערות. האחת, כדאי לזכור את סיסמת הבחירות של טראמפ, America First. טראמפ "זכה" ללעג, גינויים והתקפות, גם מפי פרשנים ישראליים, בגלל הסיסמה הזאת. אבל זה בסך-הכל גרסא טראמפית של האמרה התלמודית עניי עירך ועניי עיר אחרת - עניי עירך קודמין.

 

השנייה, בכל פעם שאני רואה בטלוויזיה הופעה של מנהיגי סיעות המיעוט בבית-הנבחרים ובסנאט אני נזכר בפסוק ממסכת אבות הֱוֵה זָנָב לָאֲרָיוֹת, וְאַל תְּהִי רֹאשׁ לַשּׁוּעָלִים.

==

מאת: ד"ר ישראל בר-ניר, "בעולמו של דונלד טראמפ - מאמר ראשון מתוך שניים", מגזין המזרח התיכון, 16 במרץ 2017.

 

 

פייסבוק


   
הוספת תגובה גרסת הדפסה שלח לחבר





גלריית המגזין

 

17 באוגוסט 2017

 

התהליך המדיני - תרגילים פוליטיים ותודעה עצמית כוזבת

ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל לאורך הדורות

 

הפלישה הערבית לארץ-ישראל וההתיישבות היהודית

 

כפרים ערבים על אדמה יהודית

 

ביקור נתניהו - בין נוקשות אידיאולוגית לגמישות דיפלומטית

 

צפון קוריאה

 

מאמרים נבחרים של ד"ר ישראל בר-ניר

 

הרביעייה הפותחת - ארבעת פרשי האפוקליפסה

על מלחמה ושלום - היבטים משפטיים ומוסריים

על תקינות פוליטית ועל עליבותה של האקדמיה הישראלית

חוכמת הטיפש - השיח הציבורי בישראל

 

 

 תקשורת ישראלית

 

כשהיסטריה מוסרית משבשת את דמוקרטיה הישראלית

תקשורת פוליטית בישראל - הקשרים של השקרים

עיתון הארץ לא אוהב את הסיוע הישראלי לנפאל

התקשורת צריכה לבקש סליחה מבנימין נתניהו

 

 

נשים בעולם-הערבי

 

שרה שמא - ציירת סורית

נוני דרוויש - ערבים למען ישראל

ד"ר וופא סולטן - ליברלית ממצרים

מאי שידיאק - עיתונאית מלבנון

פאדימה סהינדל - רצח יודע מראש

בריג'יט גבריאל - לבנונית למען ישראל

וג'יהה אל-חוידר - ליברלית סעודית

הייפא והבי - זמרת לבנונית

 

 

מחמוד דרוויש - משורר ההרס והחורבן

 

 

דמויות היסטוריות בעולם-הערבי

 

אחמד שוקיירי וכישלונה של לאומיות הפלסטינית

 

מוחמד חסניין הייכל - העורך המיתולוגי של אל-אהראם

 

תפקידה של ממשלת הבעת' הסורית במלחמת ששת-הימים

 

אחמד סעיד - הקריין המיתולוגי של "סאות אל-ערב"

 

 

אתרי תוכן ותרבות

 

האתר של  ד"ר גיא בכור

מגזין מראה

ממר"י

בלוג מגזין המזרח התיכון

חדשות המזרח התיכון

 

 

מגזין המזרח התיכון

2017-2006