ישראל מנהלת כבר שנים רבות מלחמה עיקשת נגד הטרור הערבי, אך במקביל לכך, אזרחי ישראל מנהלים מאבק מול הטרור האידיאולוגי האלים המתנהל נגדם, למשל, מעל דפיו של עיתון הארץ (ובכלי תקשורת נוספים המתפרסמים בשפת הקודש). על-מנת להבין את הטרור האידיאולוגי המתנהל נגד מדינת-ישראל, בחרתי לעסוק בכותרת אחת שהתפרסמה בעיתון הארץ, ב-3 באפריל 2009, שהוקדשה לתרבות הישראלית במסגרת רב-שיח שנערך ביוזמתו של עיתון הארץ. הטון הכללי שעלה מהכנס התבטא בעיקר בבכיינות כללית של "עסקנים תרבותיים" אחדים - שדומה היה כי הם ביקשו לחלוב את הקופה הציבורית רק בשל איזו "הילה תרבותית" שהם העניקו לעצמם. לא כל כך בטוח שעיתון הארץ מבין לאשורו את המושג "תרבות", אך בכל-זאת עורך העיתון בחר להעניק לכנס הזה את הכותרת במהדורה המודפסת: "פיקציה ושמה תרבות". וזאת, משום שהתרבות הישראלית אינה זוכה להכרה ראויה מצד הממסד הפוליטי (כסף ועוד כסף) בהתאם לדעותיהם של הדוברים שהשתתפו בכנס. וכעת, צריך לשאול את השאלה החשובה באמת: "מי צריך לאהוב תרבות - העם או הפוליטיקאים?". באורח-פלא, התשובה חבויה בכתבה עצמה ומהנתונים שנמסרו מפי הדוברים עצמם העומדים בסתירה לכותרת שנבחרה על-ידי עורך-עיתון הארץ. מסתבר, פעם נוספת, שהבכיינות הכללית השוטפת את התקשורת הישראלית, וההזדמנות לחבוט שוב במדינת-ישראל הרשמית בכל-עת, נובעים בשל חוסר-התרבות של אלה המתיימרים להרים את "דגל התרבות הישראלית". לא הכול מתבטא בתקציבים ממשלתיים כפי שהדבר יובהר בהמשך לאור מצבן העגום של מדינות אירופאיות אחדות בהשוואה למדינת-ישראל התוססת. אך ראשית, כמה מילים על התסיסה התרבותית שיש בישראל.

אהבת תרבות אמיתית

לצד הפעילות המדעית והכלכלית התוססת שיש במדינת-ישראל, רוחשת בה גם פעילות תרבותית מרשימה, המקיפה אלפי אירועים הנערכים מידי יום והמתקיימים גם בישובים קטנים ומרוחקים. מתחוור לנו פעם נוספת ש"עם-הספר" הוא בעיקר עם סקרן באופן יוצא-דופן מבחינה תרבותית. עם השנים, הקהל הישראלי פיתח טעם משובח, אך במקביל לכך הוא גם מוכן להיחשף לאירועים חדשניים בשל סקרנות אינטלקטואלית וכחלק מהחוויה של הגילוי הראשוני, המשותפת, החוצה קהלים וטעמים שגרתיים. הפעילות התרבותית בישראל מתפרשת על מגוון ענק של תחומים החל ממוסיקה קלאסית וכלה באירועים ספרותיים כדוגמת "שעת-סיפור לילדים" שבמסגרתה הילדים ובני-הנוער נפגשים עם סופרים האהובים עליהם - האירועים החשובים הללו מתקיימים בספריות ובמרכזים תרבותיים בערים, במושבים ובקיבוצים. לצד האירועים המוסדיים, מתנהלת לה פעילות תרבותית ביוזמה פרטית, למשל: ערבי קריאה המוקדשים לשיריה של אלזה לסקר-שילר (שנפטרה בירושלים ב-1945), או האזנה ליצירותיו הנפלאות של הקומפוזיטור הישראלי אריך ולטר שטרנברג (1974-1891), או אירועים המוקדשים ללחניה של הקומפוזיטורית הדגולה זְלָטָה רַזְדוֹלינה המגוררת כיום בעיר נהריה.

מרבית היוצרים הישראלים פועלים לשם היצירה והעמקת הרובד התרבותי בישראל, ולא לשם השגת רווח כלכלי גרידא. היצירה כשלעצמה, והפצתה לקהלים מסוימים, מהווה לעיתים גם את הרווח היחיד של היוצר הישראלי. כך למשל, בישראל של 2008 יצאו לאור כ-6,000 ספרים חדשים, בדומה למספר הספרים שיצאו לאור בצרפת1 - בעלת אוכלוסייה של למעלה מ-60 מיליון נפש. מסתבר, שישראל הזעירה היא מעצמה תרבותית, לא רק בשל השקעות ממשלתיות והזרמת תקציבים, אלא משום גודש הכישרונות שיש בה ולאיכותה האוניברסאלית של היצירה הישראלית בכללותה. כך למשל, להקת פרקדו (PercaDu) יכולה להופיע באירופה באותה מידה של הצלחה כפי שהיא זוכה לה בישראל בהופעותיה עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית בניצוחו של זובין מהטה. גם נגני הג'אז הישראלים זוכים להכרה בינלאומית ולחשיפה בערוץ הטלוויזיה MEZZO - ערוץ המוקדש למוסיקה איכותית, למוסיקה קלאסית וליצירות אופראיות מתקופות שונות. הסקירה הקצרה הזו, היא בעצם רק חלק מהתמונה התרבותית הכוללת, שכן לא דיברנו על ציור, פיסול, תערוכות, מוזיאונים, צילום וסרטים - המכילים יחדיו את המושגים "תרבות ישראלית" ו"יצירה ישראלית".

האם הכול עניין של כסף?

האם התסיסה התרבותית שיש בישראל היא עניין של תקציב ממשלתי בלבד? בואו נבדוק. אך לצד השאלה הזו רוחשת לה גם שאלה נוספת: האם הביקורת (בחלקה) נובעת גם מההרגל האידיאולוגי להסית נגד מדינת-ישראל? תחליטו לבד, וזאת לאור מה שאתם כבר יודעים על תפקידה של התקשורת הישראלית והתנהלותה הזדונית נגד מדינת-ישראל ומוסדותיה. באורח-פלא, התקשורת הישראלית לא הפנימה עדיין שהמושגים כמו "רדיו, עיתונות וטלוויזיה" הם גם עניין של תרבות במובן החיובי של המילה - אם הם מנוהלים בידי אנשים ראויים ובעלי כוונות טובות. ניתן לציין שהתקשורת הישראלית בכללותה בחרה נתיב אידיאולוגי מסוים העומד בסתירה לאינטרס הציבורי, והדבר גם מתבטא בהפצת תכנים מסוימים שנועדו להציג את החברה הישראלית כחברה רדודה, אלימה וגסה. האומנם זה כך?

התשובה נמצאת במובלע בתוך הכתבה הארוכה שהתפרסמה בעיתון הארץ ונמסרו מפי חלק מהדוברים. כך למשל אומרת ציפי פינס, מנהלת תיאטרון בית ליסין: "חזרתי עכשיו מכנס תרבות בינלאומי בקפריסין שהשתתפו בו נציגי מדינות המסבסדות תרבות עד כדי 90 אחוזים, כמו גרמניה למשל, או מדינות שמסבסדות תרבות ב-60-70 אחוזים. כולם ללא יוצא מהכלל, התלוננו שאין להם קהל. כולם - חוץ מאיתנו. הם התעלפו מהנתונים שהצגתי לפניהם". ובכן, על-פי הדוברים עצמם שהשתתפו בכנס, לתקציב הממשלתי אין שום קשר לתסיסה התרבותית להערכתה מצד האוכלוסייה. אם כך, מה הם הנתונים הנוגעים לישראל המעוררים התפעלות כל-כך גדולה בעולם?

על-פי נתונים שהתפרסמו בידי ד"ר אברהם כרמלי והובאו בחלקם על-ידי עיתון הארץ עולה התמונה הבאה לשנת 2007: 

מספר הביקורים בתיאטרון בישראל הסתכם בכ-4.8 מיליון צופים.

באולמות הקונצרטים והאופרה, המספר הסתכם בכ-1.6 מיליון צופים.

מופעים של מקהלות, המספר הסתכם בכ-200,000 מבקרים.

במופעי מחול למיניהם, המספר הסתכם בכ-562,000 צופים.

ביקורים במוזיאונים, המספר הסתכם בכ-3.5 מיליון מבקרים.

בקולנוע ישראלי בלבד, המספר הסתכם בכ-1.2 מיליון צופים.

הנתונים לשנת 2008 גבוהים עוד יותר, למרות המיתון הכלכלי, כפי שהדבר בא לידי ביטוי למשל בנתונים שנמסרו מפי מנכ"ל הקאמרי, נעם סמל, ב-7 באפריל 2009: מספר ההצגות שהעלה הקאמרי ב-2008, הגיע ל-2,150, וזאת לעומת 1,760 בשנת 2007. מספר המינויים גדל מ-33,000 ב-2007, ל-38,000 מינויים לשנת 2008. מספר הביקורים בהצגות של תיאטרון הקאמרי בלבד גדל מ-950,000 למספר שיא של 1.1 מיליון ביקורים בשנת 2008.

הדוגמא האירופאית מבהירה לנו היטב שתקציבים מעטירים אינם מספיקים, אלא שדרושה אהבה והערכה אמיתית לתרבות מצד האוכלוסייה כולה כפי שהדבר בא לידי ביטוי מרשים בחברה שוחרת התרבות כמו החברה הישראלית. זהו אחד מההישגים הגדולים של מדינת-ישראל, לצד הישגים נוספים, למרות הטרור המתנהל נגדה במישורים שונים כפי שהובהר לאורך המאמר הנוכחי.

---

1. גלובס (ישראל), 9 במאי 2008. על-פי נתונים של העיתון אובזרבר הצרפתי הכמות הכללית של כל הכותרים החדשים (ספרים בלבד) היוצאים לאור ברחבי-העולם מגיעה לכ-200,000 - נכון לשנת 2008. ראוי לציין שגם בתחום המדעי ישראל מובילה, שכן היא אחראית לאחוז אחד מהתוצר המדעי בעולם מידי שנה.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "תרבות ישראלית בצל הטרור הערבי", מגזין המזרח התיכון, 2 במאי 2009.