THE MIDEAST FORUM - Diplomacy, Politics, Culture, Intellectuals and Oppositions Groups in the Middle East
כתב-העת מגזין המזרח-התיכון עוסק בכלכלה, בתקשורת, בביטחון, בחברה ובפוליטיקה של האזור גם בהקשר לזירה הבינלאומית ולזירה הישראלית. לצד מאמרי אקטואליה, ניתן לקרוא מאמרים אקדמיים, סקירות חדשותיות, ידיעות בענייני היום וסיכומים חודשיים על אירועי טרור אסלאמי ברחבי-העולם. רבים מהמאמרים תורגמו לאנגלית, לצרפתית, לספרדית ולשפות אירופאיות נוספות. כל המידע המופיע באתר מיועד לשימוש חופשי בכל עת. תגובות, הערות או שאלות תתקבלנה בשמחה. כל תמיכה כספית תתקבל בברכה. sellayohai@gmail.com
|
אחמד שוקיירי וכישלונה של הלאומיות הפלסטיניתמאת: ד"ר יוחאי סלע30.08.2008
המאמר הנוכחי עוסק בתרומתו של אחמד שוקיירי, מנהיג "הארגון לשחרור פלסטין", לליבוי היצרים שהובילו למלחמת ששת-הימים ביוני 1967. המאמר בוחן את פעילותו של שוקיירי ערב המלחמה דרך הפריזמה הירדנית, דהיינו, דרך עיניהם של המלך חוסיין וראש ממשלת ירדן באותה עת - סעד ג'ומעה. שוקיירי ניסה לבסס תשתית רעיונית מקיפה שהתיימרה להוכיח כי בשלו התנאים להביא לידי חיסולה של מדינת-ישראל - כפי שאלה באו לידי ביטוי במהלך האירועים של מאי-יוני 1967. שוקיירי במעשיו ובמחדליו מייצג, למעשה, את השדרה הפוליטית הערבית הפועלת גם בימים אלה במדינות הערביות.
הקריירה הפוליטית של שוקיירי שוקיירי נולד ב-1908 בלבנון לאב ממוצא פלסטיני ולאם ממוצא טורקי; בשנות ה-40 של המאה הקודמת עמד בראש משרד שניהל תעמולה בארה"ב למען ערביי ארץ-ישראל; כיהן כחבר המשלחת הסורית לאו"ם בשנים 1951-1949; כיהן כשגריר ערב-הסעודית באו"ם בשנים 1962-1957; ב-1963 מונה על-ידי עבד אל-נאצר כנציג הפלסטינים בליגה הערבית; ב-1964 מונה ליו"ר הראשון של "הארגון לשחרור פלסטין" עד להדחתו בדצמבר 1967. אחמד שוקיירי מת בירדן ב-1980. לאחר מותו של שוקיירי, בנו, איאד שוקיירי, הקים לזכרו אתר אינטרנט המעלה על נס את פועלו של אביו למען העניין הפלסטיני.[1] שוקיירי היה דמות שנויה במחלוקת הן בשל אישיותו והן משום שלא היסס להשתמש במילים בוטות כלפי מרבית מנהיגי ערב של אותה עת - החל ממלך סעודיה וכלה בחוסיין מלך ירדן. בנאומיו הרבים מול קהל ערבי נלהב, הוא לא היסס להצהיר, פעמים רבות, על השמדתה של מדינת-ישראל ותושביה, בדומה לקריאות של אחמד סעיד ברדיו סאות אל-ערב בחודשים שקדמו למלחמת ששת-הימים.
שוקייר, נאצר והקמת אש"פ בעקבות החלטה של הפסגה-הערבית הראשונה שנערכה ב-13 בינואר 1964, ובעידודו הנמרץ של נשיא מצרים עבד אל-נאצר, הוחלט על הקמת גוף ארגוני בשם "הישות הפלסטינית", שתאפשר לפלסטינים להשתתף באורח-פעיל במאבק הערבי, והם אלה שיציגו כלפי העולם-הרחב את התוכניות האופרטיביות של הערבים נגד ישראל. במילים אחרות, מחד-גיסא נאצר ראה בהקמת "ישות" שכזו, כלי נוסף שבאמצעותו ניתן יהיה להטיל מרות על מדינות-ערב, ומאידך הוא רצה להכשיר את הקרקע בקרב ההמונים כדי להגשים את המטרה העיקרית. דהיינו, "שחרור פלסטין" נועד לקדם מטרות אימפריאליות פרי רוחו של עבד אל-נאצר בהתאם לתפיסתו האידיאולוגית שדגלה בגיבושה של "האומה הערבית" ליחידה מדינית אחת תחת שרביטו. העניין הפלסטיני לא באמת עניין את עבד אל-נאצר, שכן, הוא חתר בהתמדה לעבר הנהגת העולם-הערבי כולו, ולפיכך כל נושא שימש עילה כדי ליישם את מדיניותו - החל מהמלחמה בתימן בשנות ה-60 וכלה בחיסול שיטתי של אנשי-רוח שהתנגדו לו מטעמים שונים ומגוונים. תהליך הגיבוש של "הישות הפלסטינית" החל כשהסתיים תהליך אחר בדמותו של הטיהור האתני שנעשה במדינות-ערב שהתבטא בגירוש שיטתי של כמיליון יהודים שחיו במדינות אלה. הליגה-הערבית יכלה לציין בסיפוק שהיהודים המעטים שנותרו במדינות-ערב אינם מהווים יותר בעיה לאומית, וכי כעת נוצרה ההזדמנות להקים "ישות פלסטינית" שתקדם את היעד הבא של הלאומיות הערבית.
נאצר הטיל על שוקיירי לצקת תוכן ל"ישות הפלסטינית" המתכוננת. לצורך כך, שוקיירי ערך פגישות רבות - בעיקר בירדן - על-מנת לרתום אישים רבים ככל האפשר לקראת כינוס היסוד שנערך ב-28 במאי 1964. בכנס היסוד השתתפו כ-400 נציגים. המלך חוסיין השתתף באירוע כדי לוודא שהגדה-המערבית אינה כלולה בדרישות הלאומיות של אחמד שוקיירי. במעמד זה הוכרז על הקמת "הארגון לשחרור פלסטין" (אש"פ), וכן גובשה "האמנה הלאומית הפלסטינית" שקבעה כי "שחרור פלסטין" ייעשה רק באמצעות המאבק המזוין. עם הקמתו של אש"פ, בראשותו של שוקיירי, פורק "הועד הערבי העליון" של חאג' אמין אל-חוסייני באופן רשמי.[2]
בספטמבר 1964 נערכה ועידת הפסגה-הערבית השניה. במסגרת הועידה, הוחלט על הקמת "צבא השחרור הפלסטיני" שישמש כוח-עזר לצבאות הערביים בעל עת שתפרוץ מלחמה נגד ישראל. כשנעשו ההכנות לקראת מלחמת ששת-הימים, התפתח הכוח הצבאי הפלסטיני לכדי דיביזיה שהיתה ידועה בשם - "דיביזיה חי"ר מספר 20". דיביזיה זו חנתה ברצועת עזה ושלטה למעשה על הציר מעזה לאל-עריש. כמו כן, חייליה התפרסו מול קיבוצים אחדים לאורך הגבול עם ישראל.[3] לצד כל אלה, התקיימה לה מערכת תעמולתית ענפה שהחלה כבר באמצע שנות ה-50 שהדגישה את ה"פליטוּת הפלסטינית" כמוטיב עיקרי בזהות הלאומית. כך למשל, אחמד סעיד, מנהל תחנת הרדיו המצרית סאות אל-ערב, הצליח לשכנע את הזמרת הלבנונית פיירוז, אחת מהזמרות המפורסמות בעולם-הערבי, לבוא למצרים ולהקליט את אחד מהאלבומים הידועים שלה. האלבום, בשם רג'יעון ("עוד נשוב"), עסק במאוויים של הפלסטינים לשוב לאדמתם. קולה המיוחד והמרטיט של פיירוז, עורר התרגשות עצומה בעולם-הערבי ושיריה הושמעו ללא הרף במשך שנים רבות בכל תחנות הרדיו הערביות.[4]
שוקיירי והזירה הבינלאומית מייד עם הקמת אש"פ, שוקיירי חתר ללא הרף לקבל הכרה בינלאומית לארגונו. תוך תקופה קצרה נפתחו נציגויות של אש"פ במדינות-ערב, בארצות מוסלמיות, בכמה מדינות אירופאיות ואף במדינות אחדות בדרום-אמריקה. בניו יורק נפתח משרד אינטרסים של אש"פ שתפקידו היה לרכז את כל הפעילות המדינית מול מוסדות האו"ם. ב-1965 סין הכירה באורח-מלא באש"פ והיא העניקה לו מעמד דיפלומטי. מנגד, בריה"מ סירבה להעניק אישור לאש"פ לפתוח נציגות בתחומה. אולם, במסגרת המאמצים של הסובייטים להגביר את השפעתם במזרח-התיכון, הם נפגשו עם שוקיירי, לפני מלחמת ששת-הימים, במטרה לבחון האם יש מקום לשיתוף פעולה בין הצדדים. גישושים אלה נערכו למרות שהיה ידוע לנציגים הסובייטים ששוקיירי מקיים קשרים הדוקים עם המשטר הקומוניסטי של סין. לאות ההזדהות עם הקו הפוליטי של סין וכחלק מההתרסה כלפי בריה"מ על סירובה להעניק אישור לפתוח נציגות של אש"פ בתחומה, שוקיירי נהג ללבוש בגדים בסגנון מאו בפגישותיו עם מנהיגים מקומיים וזרים כאחד. זה היה אחד מתווי-ההיכר של שוקיירי שעורר גיחוך רב גם בקרב חבריו הקרובים.
לאחר המלחמה, כשהתברר אופיו של שוקיירי, הוא גונה על-ידי הסובייטים כ"חמום-מוח לאומני" שאיש לא התייחס אליו מעולם ברצינות. אולם, בריה"מ, בדומה למדינות אחרות, רצו להיבנות בדרך כלשהי מפגישות עם "מנהיגים פלסטינים אותנטיים" כחלק מהרחבת השפעתם במזרח-התיכון, ורק תוצאותיה של מלחמת ששת-הימים הוכיחו בעליל את הסכנה המרחפת מעל האזור בשל מנהיגות אלימה ומעוררת יצרים שכזו. כך למשל, הסובייטים הסתייגו גם מראשי מפלגת הבעת', של 1967, שדרבנו את האזור למלחמה. הסובייטים שלחו אצבע מאשימה כלפי ראשי הבעת' וטענו כי זו היתה מנהיגות של "חמומי-מוח" שהציתה את התבערה וגרמה נזק חמור לכל העולם-הערבי וערערה את מעמדה הבינלאומי של בריה"מ.[5] אך גם במקרה הזה, בריה"מ שכחה את תרומתה לליבוי היצרים שהובילו למלחמה ואת התעמולה הארסית ששודרה בתקשורת הסובייטית נגד ישראל ערב מלחמת ששת-הימים ולאחריה.
שוקיירי ותוכנית האטום של ישראל נקודה חשובה היכולה להטיל אור על התנהגותו של שוקיירי באותה עת, נגעה לפרסומים שהופיעו בתקשורת העולמית בנוגע לטכנולוגיה הגרעינית של ישראל: תוכנית האטום של ישראל הטרידה את מנוחתו של שוקיירי והוא הרעיש עולמות בשל כך. שוקיירי העריך שאם ישראל תשלים את האופציה הגרעינית שלה, "ייתקע טריז בין הפלסטינים הגולים מארצם לבין מדינות-ערב שיושביהן אינם גולים, וכי מדינות-ערב לא יסתכנו בשואה גרעינית בגלל אחיהם הפלסטינים".[6] בהתאם לתפיסה זו, שוקיירי ניסה לדחוף בכל כוחו את מדינות-ערב למלחמה נגד ישראל - לפני שהשעה תהיה מאוחרת וחלום השיבה לפלסטין יעלם ללא שוב.
שוקיירי בעיני הירדנים זמן קצר לאחר מלחמת ששת-הימים, נפגשו שני עיתונאים מערביים - ויק וָאנְס ופְּיֶיר לוור - עם המלך חוסיין כדי לשמוע את גרסתו לאירועים בתקופת המלחמה. דבריו של המלך, שהיו גלויים, תורגמו לעברית ופורסמו בספר שיצא לאור ב-1974. בספר נכלל גם פרק מפי ראש ממשלת ירדן ב-1967, סעד ג'ומעה, שפרסם ספר מפרי עטו בשם "הקנוניה והמערכת הגורלית" הדן באירועים שקדמו למלחמה, וכן במהלכי המלחמה ובאירועים שלאחר מכן. המלך חוסיין וסעד ג'ומעה לא יכלו להתעלם מתפקידו של שוקיירי בסבך האירועים שקדמו למלחמה. שניהם לא היססו לתאר את שוקיירי בלגלוג רב, והם לא היססו להטיל את האשמה על שוקיירי כמי שעורר ריב ומדון בין הערבים לבין עצמם.
לדברי המלך חוסיין, הציפייה הירדנית מהקמת אש"פ היתה שיש לשמור על האחדות הערבית על-ידי שיתוף פעולה של אש"פ עם ירדן ללא חילוקי דעות ולהימנע מיצירת פירוד - תהיינה הנסיבות אשר תהיינה. לטענת חוסיין, משנת 1965 והלאה, הפך אש"פ למדינה בפני עצמה בתוך מדינות-ערב ועשה כחפצו. חוסיין הסביר את הסיבות שהביאו את ירדן להורות על סגירת משרדי אש"פ בירדן ב-1966: "הם החלו בחתרנות בקנה מידה גדול; הם ניסו לזרוע פירוד בין האוכלוסיות הגדה המזרחית והמערבית של ירדן; והם קיבלו לשורותיהם אנשים שהשתייכו למפלגות פוליטיות שנחשבו בירדן כבלתי-חוקיות כמו אנשי הבעת' הקומוניסטים ולאומנים שמאליים".[7] לדעת המלך, מטרתם היתה להחליף את המלוכה הירדנית בצורת שלטון אחרת, וכי המנהיגות הירדנית לא רצתה להעלות את ירדן לקרבן בשל חילוקי-דעות שמקורם מחוץ לירדן. וכי, למרות "שבסיסי אש"פ היו בסוריה, נהגו אנשיו לתקוף את ישראל בחצותם דרך ירדן, וכך הגיבו הישראלים בהתקיפם את ירדן וסוריה כאחד. האיום על שתי המדינות הפך סכנה כמעט מתמדת. האיום על סוריה הוא שדחף את עבד אל-נאצר לנקוט בצעדים, אשר בסופו של דבר דחפו את כולנו אל המלחמה".
לאחר תקרית סמוע,[8] ובשל ההגבלות שהטיל המלך חוסיין על הפעילות הטרוריסטית של הפלסטינים נגד ישראל, החלה תחנת הרדיו סאות אל-ערב של אחמד סעיד לשדר סיסמאות בסגנון: "לפני שנשחרר את תל-אביב, חייבים אנו לשחרר את עמאן". בעקבות החרפת האירועים באותה עת, התקיים בקהיר כינוס מיוחד של הליגה הערבית. בכינוס זה, שוקיירי הצהיר ללא כחל-ושרק כי על ממלכת ירדן להפוך לרפובליקה פלסטינית וכי יש להציב צבא פלסטיני בתחומי ירדן כדי להגן עליה מהתוקפנות הישראלית. לאור כל זאת, המלך טען, כי ההידרדרות בין אש"פ לירדן היתה בלתי-נמנעת. כאשר הוזכר שמו של שוקיירי לראשונה מפי המלך חוסיין בעת הראיון, המחברים - ויק וָאנְס ופְּיֶיר לוור - הוסיפו תיאור משלהם על שוקיירי. וכך כתבו שני המחברים: "נאמר עליו כי שוקיירי הפך ל'פליט מליונר'. הוא הפך לאישיות שנויה במחלוקת, כמעורר סכסוכים פנימיים בעולם-הערבי, והוא הזיק לערבים בהכרזותיו חסרות התבונה נגד הישראלים".
כשהחלו ההכנות למלחמה בישראל, ירדן החליטה להצטרף למאמץ הערבי, וכך נערכה הפגישה בין חוסיין לנאצר ב-30 במאי. חוסיין ניצל את ההזדמנות כדי להסביר לנאצר את בעיותיו עם שוקיירי. נאצר קרא לשוקיירי להגיע מייד מעזה לקהיר, וליטול חלק בדיונים שנערכו עם הירדנים. חוסיין תיאר את הדברים כך: "שוקיירי נכנס, גלוי ראש, בלא עניבה, בחולצת ארוכת שרוולים ומכנסי חקי, ונראה מאוד לא מסודר. מייד בהיכנסו לחדר, מיהר אלי כשידו מושטת. תפסנו את מקומותינו סביב לשולחן כדי לחתום על אמנת ההגנה - המשלחת המצרית מזה והמשלחת הירדנית מזה. ברגע זה, התיישב שוקיירי עם הירדנים מבלי שיוזמן. לאחר החתימה פתח בנאום ממושך, בהכריזו כי הוא רואה בי מנהיג הפלסטינים, וכי הוא מקווה כי האמנה שעליה הסכמנו אמנם תתגשם". שוקיירי אמר, במהלך הפגישה, כי הוא מעוניין לבקר בירדן. נאצר החליט מיד ששוקיירי יחזור לירדן יחד עם המלך בו ביום, ובהלצה פנה נאצר למלך חוסיין ואמר: "אם הוא יגרום לך לצרות, השלך אותו אל תוך אחת המצודות שלכם, ואז אפטר גם אני מן הבעיה".[9] כאשר עלה שוקיירי למטוס של חוסיין, שאל אחד הקצינים הירדניים בנימה לגלגנית "מה עושה כאן הברנש הזה". חוסיין אמר ש"אותתי לו לבלום את פיו. לא רציתי לשמוע דבר. היה לי די ליום אחד". למרות התיאור העדין של חוסיין, המשמעות היתה כי נאצר למעשה כפה על חוסיין ועל המשלחת הירדנית את חזרתו של שוקיירי לירדן ערב המלחמה.
זייד אל-רפאעי, מזכירו האישי של המלך חוסיין וראש הטכס, תיאר את הדברים כך, כשהגיע שוקייר לירדן: "השתוממנו לראות את אחמד שוקיירי יורד מהמטוס מאחורי המלך. (שוקיירי היה) גלוי-ראש ולבוש במדי חקי בסגנון מאו, הוא נראה בטוח בעצמו, ובא לקראתנו ללא סימן כלשהו של מבוכה, כמו דבר לא אירע, כאילו היתה בשבילו הנחיתה בירדן הדבר הטבעי ביותר בעולם. מר שוקיירי שכח בלי ספק, שנהג להכריז: ש'כדי לשחרר את תל אביב עלינו לשחרר תחילה את עמאן', והכרזות דומות וגרועות מאלו. שיקולים אלה לא מנעו ממר שוקיירי לחבק אחדים - פה, וללחוץ ידיים עם אחרים - שם".[10]
כשנשאל חוסיין איך התנהג שוקיירי במהלך המלחמה, חוסיין השיב בזלזול מופגן: "שוקיירי עזב את עמאן בשבת 3 ביוני - בעודו לובש את מדיו בסגנון מאו. הוא נסע לירושלים כדי לערוך מסיבת עיתונאים, שבה הכריז על אחת מאותן הכרזות ארסיות, שהועילו כל כך לתעמולה הישראלית. ביום שני ב-5 ביוני, לקראת הצהרים, שוקיירי הגיע למפקדתו של ריאד בעמאן (המפקד המצרי של החזית הירדנית). הפעם היה לבוש בבגדים אזרחיים. הוא נשאר אתנו כל אחר-הצהריים, ונראה מלא ביטחון. למחרת היום, ביום שלישי 6 ביוני, עזב פתאום לסוריה, הוא רצה לבקש מדמשק לתת לנו מעט יותר עזרה מאשר ניתנה עד כה. מכל מקום, אין נושא זה ראוי להערה נוספת מצידי". לדעת רבים אחרים, עם פרוץ הקרבות שוקיירי ברח מירושלים לעמאן, ולאחר מכן הוא ברח לדמשק, משם עקב אחרי הקטסטרופה הצבאית.
סעד ג'ומעה, ראש-ממשלת ירדן באותה עת, הוסיף פרטים נוספים בנוגע לפגישה המשולשת בין שוקיירי, המלך חוסיין ונאצר שנערכה ב-30 במאי. בלשונו הציורית האופיינית לרטוריקה הערבית, ג'ומעה תיאר זאת באופן הבא: "למען האמת וההיסטוריה אציין כי הנשיא עבד אל-נאצר אמר לשוקיירי; שמע-נא אחמד! אתה יוצא עם חוסיין כחייל במערכה, ותו לא. לא עת נאומים, הסתות והתגרויות היא העת הזאת. הנני מבטיח לכם כאן, וברגע זה, כי לאחר שתסתיים המערכה - בניצחוננו אם ירצה האל - אתמוך במלך חוסיין בכל כוחי, מתוך אמונה בלאומיותו ובנאמנותו, ואמסור לו את רצועת עזה, למען תהיה חלק ממלכת ירדן".[11] סביר להניח שאם נאמרו דברים כפי שנאמרו מפי נאצר עצמו, חוסיין לא היה מהסס להשתמש בזה לתועלתו במהלך הראיון עם שני העיתונאים. הסגנון של ג'ומעה, שנטה בדרך כלל להפרזות מילוליות רבות לאורך כל ספר, מראה בעליל כי לאחר המלחמה, רבים ניסו "לסגור" חשבון עם שוקיירי בשל התנהגותו שגרמה נזק רב לעולם-הערבי - הן בשל אמירותיו הארסיות כלפי מדינת-ישראל והן בשל המניפולציות הרבות שהפעיל כלפי מנהיגי מדינות-ערב.
וכך המשיך ג'ומעה לתאר את שוקיירי ביום שלאחר הגיעו לירדן: "למחרת ביקר שוקיירי במשרדי. תוך כדי ביקורו הופיע לפתע המלך, ושוקיירי החל להשתפך כמנהגו ולהשמיע את דבריו הארוכים, השגרתיים, הנדושים והמנופחים. הוא טען כי יש ברשותו צבא עצום, מצויד בנשק החדיש ביותר, ומה טוב אילו נכנס הצבא מסוריה לירדן, והוא, דהיינו שוקיירי עצמו, יפקד עליו במערכת השחרור. אמרתי לו בלצון: 'בשעת פורענות אתה תהיה בחזית הדיבורים. עדיף כי תניח את המערכה והמלחמה לאנשי הצבא, ומוטב לנו ולחייליך כי יישארו עם אחיהם בחזית הסורית. המאמץ, ההקרבה וחירוף-הנפש אינם תלויים בנסיבות מסוימות או חזית מסוימת. אם תפרוץ המלחמה, הרי תהיה כללית ומקיפה, ולא תפריד בין פלסטיני לירדני, ובין סורי למצרי'. לאחר מכן ביקש שוקיירי מהמלך לנסוע לירושלים, ולשאת נאום בתפילת יום השישי. ביומני מוצא אני כי אמרתי לו קצרות; 'שוקיירי, הנני מבקש ממך שלא לשאת נאומים בימים אלה. הימים ימי גיוס. חוששני כי תגרה את רגשות ההמונים, המתוחים בלאו הכי, ותגרום לאנשי-הביטחון טרדות מיותרות, בשעה שהכל עסוקים בתזוזות הצבאיות לעבר הגדה המערבית ובהכנות למלחמה'. שוקיירי חייך, בלא שביעות רצון, והבטיח שלא ייסע, מאחר שאם ייסע ללא ספק ינאם. בסופו של דבר הפר הבטחתו, נסע ונאם. המפגינים, שיצאו אותו יום מהמסגד, כמעט ופנו להרוס את הקונסוליות הזרות בירושלים - לולא שיתפו הנבונים פעולה עם אנשי הביטחון בפיזור הפגנות ללא אלימות. שוקיירי לא הסתפק בכך, ובאותו יום (2 ביוני), עם יציאתו מהמסגד, ערך מסיבת עיתונאים. בהזדמנות זו השמיע את דבריו המפורסמים, שנוצלו בידי ישראל באורח כה מכוער: 'אנו נהרוס את ישראל על יושביה, ואת הנשארים - אם בכלל יישאר מישהו - הרי האוניות מוכנות להגלייתם'. סיפר לי... מרצה מאוניברסיטה הירדנית, כי ראה על מסך הטלוויזיה בלונדון את שוקיירי בהשמיעו את דברי הבל אלה. לאחר המלחמה, נוכחנו לדעת כי פטפוטים אלה החרידו את עמי אירופה ואת העם האמריקאי, וגרמו לכך שכולם יזדהו עם ישראל, אותה התכוון שוקיירי להשמיד ולרצוח את נשיה וילדיה. משהחלו הקרבות, ב-5 ביוני בבוקר, ברח שוקיירי מירושלים לעמאן, ומשם - אינני יודע לאן".
סעד ג'ומעה שכח, כמובן, לציין את תרומתו של רדיו רבת-עמון להתלהבות הערבית ב-5 ביוני 1967 כשקרא "הוי ערבים, הכו בכל מקום. הכו עד בסוף. קיצה של ישראל נתון בידכם". ב-7 ביוני 1967, המלך חוסיין נשא נאום וקרא לנתיניו "הִרְגוּ את היהודים בכל אשר תשיגם ידכם. הִרְגוּ אותם בזרועותיכם ובידכם, וציפורניכם ובשיניכם". ההצהרה של שוקיירי שניתנה ב-2 ביוני דמתה להצהרתו שניתנה לתקשורת הערבית ב-28 במאי כשאמר ש"הישראלים ילידי הארץ, שיישארו בחיים, יכולים להישאר בפלסטין. אולם על-פי מיטב הערכתי לא יוותר איש מהם בחיים". בשעה ששוקיירי אמר את הדברים האלה, הוכנו בישראל עשרות קברים המוניים, שכן לא היה ספק שהקורבנות הישראלים יהיו עצומים. רבנים עברו מאתר לאתר וקידשו אותם כמקומות קבורה. ישראלים שצפו בטלוויזיה המצרית באותם ימים, נתקפו בחרדה קיומית אמיתית לנוכח המראות שנשקפו מהמסך, שכן, האקסטזה הערבית היתה בשיאה. כך למשל, רדיו אלג'יריה ביטא זאת כך ב-4 ביוני 1967: אחים, זהו הקרב של המולדת הערבית, של האומה הערבית. קרב הגורל, אנו חייבים להסתכל על הקרב מנקודת מבט זו. החירות האמיתית של המולדת הערבית כולה חייבת להיות מושגת בדרך של חיסול מדינת הציונים".
וכך המשיך סעד ג'ומעה לתאר את שוקיירי באור מלגלג, לעגני, עם קורטוב של מרירות לאור תוצאותיה של המלחמה: "שוקיירי אוהב הוא את אמנות הדיבור, ודרכה התאהב בעצמו. לדעתי, לו עמדה בפניו הברירה לבחור בין שחרור מולדת לבין חיבור נאום - בוחר היה באחרון. דבריו, מרוב שהיה לועס ולש אותם, מלאים היו בסתירות ובהגזמות. מציג היה בפניך רעיון מוכר בזרם משתפך של שמות נרדפים, שהתפוצצו בפיו כחומר נפץ. הדברים המובנים-מאליהם הפכו על לשונו לחידות. טיעוניו המוטעים היו למוסכמות. הגיונו היה מופלא שבמופלאים והמוזר שבמוזרים... דעתי על שוקיירי - באורח אובייקטיבי - היה כי הוא אחת הסיבות הישירות לשואה.[12] ניתן לו תואר וסמל למען ימלא תפקיד תפור בשבילו בשואת העולם-הערבי ובסכסוכים הערביים, ולמרבה הצער מילא תפקיד זה בזריזות ובמומחיות. כאשר עמדו האומה הערבית והמנהיגים הערבים בתקופת הרמאות, האווילות והשפלות; כאשר נפתחה תקופה חדשה בה הוחל בבניין האדם הערבי החדש והחברה הערבית החדשה; כאשר הוחל בארגון מקיף של המשאבים הערביים - לא היה עוד מקום לשוקיירי והוא נעלם מעל הבימה. יש מי שדומה לתוף - כאשר אתה מכה בו, הריהו מעלה שאון והמולה מחמת ריקנותו".[13]
דעתו של ג'ומעה על שוקיירי דמתה לדעתם של ממדינאים ירדניים נוספים, ורבים מהם ראו בהקמת אש"פ כ"תנועה מדינית שנוצרה על-ידי מצרים הסוציאליסטית כדי לחרחר מהומות בממלכה הירדנית וכדי להחזיק את הפלסטינים תחת שליטתה". על זה הוסיף ראש-ממשלת ירדן וצפי אל-תל[14], אשר כיהן בתפקידו עד אפריל 1967, שלמעשה "שוקיירי היה מכשיר בידי מצרים, שהמניע הכמוס שלה היה הפלת משטרנו המלוכני".
בספרו של צאלח אל-דין אל מונג'ד,[15] עמודי השואה - דיון מדעי בסיבות תבוסת ה-5 ביוני, הוא סיכם את הדעות שרווחו באותה עת, על תפקידו של אחמד שוקיירי ערב מלחמת ששת-הימים, במילים האלה: "כל המדינאים מאוחדים בדעה, כי האדון שוקיירי לא נשא את נאומיו אלא כדי לעורר את ההמונים בלא שיבין את תוצאות נאומיו. כן מסכימים הכל, כי נאומיו והצהרותיו היו הנשק החזק ביותר בידי ישראל נגד הערבים באירופה ובאמריקה. שכן, התעמולה הציונית היתה נוטלת נאומים אלה על האיומים שבהם למגר, להרוג, לשחוט ולהשליך הימה, (והיא) היתה מפיצה אותם בעיתוני העולם, ומתארת את הערבים כפראים שופכי-דמים, הרוצים למנוע מעם תרבותי את הזכות לחיות. הציונות היתה מעוררת את אהדת העולם בצטטה את דברי שוקיירי, והיתה מנצלת זאת בבקשת כספים ועזרה. בעוד ששוקיירי עצמו היה חלש מכדי שיוכל להזיז יהודי ממקומו. במדינאים ערבים אחדים התעורר אי-אמון רב כל-כך בשוקיירי, עד שהאשימוהו בפעולה לטובת ישראל, בשל תוצאות הצהרותיו, שלא גילו שכל ופיקחות. שאלתי את האדון שוקיירי על הצהרותיו הללו כאשר פגשתיו בבגדאד בראשית נובמבר 1967, והוא הכחישן כליל ואמר: ישראל היא אשר סילפה את נאומי והצהרותיי וייחסה לי דברים שלא אמרתי. אך שוקיירי עצמו הודה, בשיחה עמי לאחר השואה, כי הוא נכשל בכל דבר שעשה למען פלסטין, מן הרובה ועד לזהות הפלסטינית".[16] אל-מונג'ד אף העניק תיאור מעניין בנוגע לתפקידו של אש"פ ערב מלחמת ששת-הימים: "באשר לארגון לשחרור הפלסטיני, זה שירת שירות-דוב את בעיית פלסטין. נטייתו השמאלית, הצטרפותו אל סין, המריבות הקשות בין חבריו והצהרותיו של שוקיירי - כל אלה היו התעמולה החזקה ביותר במרחב הבינלאומי כולו נגד בעיית פלסטין ונגד הערבים בכלל".[17]
שוקיירי ניסה, ללא הצלחה, להתגונן כנגד האשמה הגורפת, שהוטחה לעבור, כי התבטאויותיו גרמו נזק לעניין הערבי. בתזכיר שפרסם בקובץ מסמכים פלסטיים לשנת 1967, שוקיירי ניסה לטעון כי היתה זו "מזימה ציונית" לייחס לו ביטויים קיצוניים במטרה להבאיש את ריחם של הערבים ולגרום נזק לעניין הפלסטיני. ולמרות ניסיונותיו לנקות את עצמו מהאשמות שהוטחו לעברו מכל עבר, שוקיירי הודח לבסוף מראשות אש"פ בדצמבר 1967. שנתיים לאחר מכן, ב-1969, השתלט על אש"פ יאסר ערפאת - יליד קהיר, שבמשך כל חייו טען שנולד בירושלים. המשמעות העיקרית לשינוי הזה התבטא בכך שהטיפול ב"רעיון הפלסטיני" עבר בהדרגה ממדינות-ערב לידי הפלסטינים עצמם. ואולי, בשל כך נובע גם כישלונו של "הרעיון הפלסטיני" למרות השנים הרבות שעברו מאז, שכן, הדגש האידיאולוגי שהושם על ה"מאבק המזוין" בלבד, ביטל את הצורך בגיבושה של חברה לאומית-אזרחית ואף לצקת לה תוכן אמיתי, שיהא בכוחו ללכד את החברה כולה לעבר יעד מרכזי ונהיר לבריות. את התוצאות לכך אנו יכולים לראות באורח-תדיר בעזה, בגדה-המערבית, בלבנון, ואף מידי פעם גם בירדן - הנהפכת עם השנים למדינה פלסטינית לכל דבר ועניין. תוצאותיה של מלחמת ששת-הימים הציבו מראה מול פניהם של הערבים גם בתחום הזה, לצד בעיות מבניות-תרבותיות כלל-ערביות שנחשפו במלא הדרן המפוקפק. בעיות אלה, למרבה הצער, נותרו כשהיו למרות שעברו כבר למעלה מ-40 שנה.
הערות
[1] ahmad-alshukairy.org [2]חאג' אמין אל-חוסייני נולד ב-1895 ומת בלבנון ב-4 ביולי 1974. לאל-חוסייני היתה התנגדות גורפת לכל פשרה עם התנועה הלאומית הישראלית, הוא שיתף פעולה עם הנאצים והיה ידוע כבעל דעות אנטישמיות חריפות. בהיסטוריוגרפיה הפלסטינית הוא נחשב לאחד מהאחראים העיקריים לתבוסה הערבית בארץ-ישראל ב-1948. סקירה על פועלו של חאג' אמין אל-חוסייני, ראו; מיכל גדו-ניסנסון, "מעימות מקומי לסכסוך על רקע דתי-לאומי", מגזין אומדיה, 10 בספטמבר 2006. [3]על פרשת "סיירת שקד" ורצח החיילים המצריים בידי חבריהם ראו; יוחאי סלע, "מי רצח את החיילים המצריים במלחמת ששת-הימים, יוני 1967", מגזין אימגו, 20 במאי 2007. [4]על אחמד סעיד ראו; יוחאי סלע, "אחמד סעיד ומצרים במלחמת ששת-הימים, יוני 1967", מגזין אימגו, 6 באפריל 2007. [5]פטריק סיל, אסד - המאבק על המזרח-התיכון. עמ' 154. [6]שלמה אהרונסון, "תורת הביטחון של הרמטכ"ל יצחק רבין והדרך למלחמת ששת-הימים", הארץ (ישראל), 1 בנובמבר 2005. [7]א. קם (עורך), חוסיין פותח במלחמה. עמ' 35. [8]לדעת מערכת הביטחון, באותה עת, כפר סמוע שימש בסיס של אנשי פת"ח שבאו מסוריה, על כן הכפר שימש מטרה נוחה לפעולת תגמול מצידה של ישראל. סוריה הטילה את חסותה של ארגון הפת"ח כשם שמצרים הטילה את חסותה על אש"פ ועל אחמד שוקיירי. [9]א. קם (עורך), חוסיין פותח במלחמה. עמ' 51. [10]א. קם (עורך), חוסיין פותח במלחמה. עמ' 51. [11]א. קם (עורך), חוסיין פותח במלחמה.עמ' 284. [12]כך תוארה התבוסה במלחמת שש-הימים. דוברים אחרים - גם פלסטינים - כתבו על מלחמת ששת-הימים כ"שואה שניה" וזאת משום ש"השואה הראשונה" התרחשה, לדעתם, ב-1948. [13]א. קם (עורך), חוסיין פותח במלחמה. עמ' 285. [14]וצפי אל-תל (1971-1910), התמנה לכהן כראש-ממשלת ירדן בשנים 1967-1965. בעקבות אירועי "ספטמבר השחור", אל-תל התמנה שוב לראש-ממשלה. בעת ביקור עבודה בקהיר, ב-28 בספטמבר 1971, אל-תל נרצח בידי שלושה טרוריסטים פלסטינים חברי הארגון "ספטמבר השחור" - ארגון שהוקם בידי יאסר ערפאת. הארגון היה אחראי, בין היתר, גם לרצח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן. [15]צאלח אל-דין אל-מונג'ד, נולד בדמשק, התגורר בלבנון מאז 1961 בשל אווירת החופש ששררה שם בהשוואה לשאר מדינות-ערב, למד בסורבון ורכש השכלה משפטית. מונג'ד היה מקורב לקבוצת אינטלקטואלים שהתקבצה סביב העיתון "אל-חיאת" הלבנוני, והוא נמנה עם מקורביו של עורך העיתון כמאל מרווה שהיה גיסו. מרווה נרצח בידי סוכנים מצריים ב-1966, על כן מונג'ד התחשבן בספרו עם המשטרים הסוציאליסטים בעולם-הערבי - בעיקר עם המשטרים של מצרים וסוריה. [16]אל-מונג'ד, אצל הרכבי, לקח הערבים מתבוסתם. עמ' 168-169. [17]אל-מונג'ד, אצל הרכבי, לקח הערבים מתבוסתם. עמ' 179.
== מאת: ד"ר יוחאי סלע, "אחמד שוקיירי וכישלונה של הלאומיות הפלסטינית", מגזין המזרח התיכון, 30 באוגוסט 2008.
|
גלריית המגזין
19 במרץ 2024
טרור אסלאמי: 307 בני-אדם נהרגו ביממה האחרונה - כולל כ-85 טרוריסטים מוסלמים שנהרגו בעזה
欢迎 来 到 中东 杂志
世界 各地 的 伊斯兰 恐怖 主义 国际 政治 和 以色列 历史
טרור אסלאמי נגד נשים
לאן נעלמות 20,000 נשים מוסלמים מדי שנה
הטרגדיה הכפולה של הנשים היזידיות בעיראק
את מי מעניינת ילדה יזידית בת 5
סופה הטרגי של העיתונאית הודאן נלאיה
מאמרים על טורקיה
פרויקט מחקרי - הצבא הטורקי מגן החילוניות הטורקית
טורקיה - מדוע אי-אפשר לסמוך על מדינה מוסלמית
ארדואן משתעשע בטורקיה על חשבון הפלסטינים
ארדואן עדיין מסוכן למדינת-ישראל
מאמרים על אפריקה
סומליה - סופה הטרגי של העיתונאית הודאן נלאיה
האיום כלפי הנוצרים בבורקינה-פאסו
אפריקה מנסה להילחם בטרור האסלאמי הקטלני
טרור אסלאמי, פליטים ומלחמת-אזרחים בקמרון
אנטומיה של טרור אסלאמי קטלני במוזמביק
אלימות נגד נוצרים בעולם-המוסלמי ובמדינות נוספות
טרור אסלאמי וקטסטרופה אנושית באגם צ'אד
כמה עולה התמיכה הצבאית במאלי המוסלמית
נשים בעולם-הערבי
נוני דרוויש - ערבים למען ישראל ד"ר וופא סולטן - ליברלית ממצרים בריג'יט גבריאל - לבנונית למען ישראל וג'יהה אל-חוידר - ליברלית סעודית
מחמוד דרוויש - משורר ההרס והחורבן
דמויות היסטוריות בעולם-הערבי
אחמד שוקיירי וכישלונה של לאומיות הפלסטינית
מוחמד חסניין הייכל - העורך המיתולוגי של אל-אהראם
תפקידה של ממשלת הבעת' הסורית במלחמת ששת-הימים
אחמד סעיד - הקריין המיתולוגי של "סאות אל-ערב"
Israel 2024 - 9.7 Million People GDP Per Capita 2024 - 55,000 Dollar
אתרי תוכן ותרבות
2024-2006
欢迎 来 到 中东 杂志
עורך: ד"ר יוחאי סלע
sellayohai@gmail.com
|