כתב-העת מגזין המזרח-התיכון עוסק בכלכלה, בתקשורת, בביטחון, בחברה ובפוליטיקה של האזור גם בהקשר לזירה הבינלאומית ולזירה הישראלית. לצד מאמרי אקטואליה, ניתן לקרוא מאמרים אקדמיים, סקירות חדשותיות, ידיעות בענייני היום וסיכומים חודשיים על אירועי טרור אסלאמי ברחבי-העולם. רבים מהמאמרים תורגמו לאנגלית, לצרפתית, לספרדית ולשפות אירופאיות נוספות. כל המידע המופיע באתר מיועד לשימוש חופשי בכל עת. תגובות, הערות או שאלות תתקבלנה בברכה. yohai@mapa.co.il







הנקראים ביותר השבוע
חדשות המזרח התיכון
מדינה חזקה, חברה יציבה ותקשורת בכיינית
רוברט ברנשטיין - הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות
בעולמו של דונאלד טראמפ - מאמר ראשון מתוך שניים
סולידריות חברתית בגרמניה – שבוע שלישי לשיטפונות
אין ציונות ללא יהדות – ואין יהדות ללא ציונות
התהליך המדיני – תרגילים פוליטיים ותודעה עצמית כוזבת
אל-נכבה (النكبة‎) – הפלשתיניזציה של המסכנוּת
השילוש-הקדוש הגרמני – גרמנים, ישראלים ופלסטינים
אשרף מרואן - המרגל שהפעיל את ראש ה"מוסד"
עבריינות לאומנית בקרב ערביי-ישראל – ג´יהאד בשם אללה
אובמה ומדיניות הסיכולים הממוקדים
אובמה - יהירות מנהיגותית של מעצמה מדשדשת
כפרים ערביים על אדמה יהודית
את מי מרגיזה תחנת הטלוויזיה הלוויינית אל-ג´זירה
פרספקטיבה היסטורית: שוב אופנסיבה רוסית מלוּוה באולטימטום
בחירות ארה"ב 2012 – האם אובמה מאבד שליטה?
24 שנים מאז הטבח באל-חמה והקמת הברית הלאומית לשחרור סוריה
צעירים באירופה – האם הדמוקרטיה מתחזקת או נחלשת
טרור אסלאמי – הלקח הטורקי והגרמני – דצמבר 2016

כוויית אינה שוכחת את הבגידה הפלסטינית

כוויית והפלסטינים

15.03.2008


 

 

                                                                 מאת: ד"ר יוחאי סלע

 

ב-11 במרס 2008 התפרסם בעיתון הכווייתי "אל-ווטן" מאמר מאת הסופר והעיתונאי הכווייתי עבדאללה אל-הדלק (Hadlak), בו הוא מגנה בחריפות את טבח התלמידים בישיבת "מרכז הרב"  שהתרחש בירושלים ב-6 במרס. כבר מכותרת המאמר - "טרור החמאס וחיזבאללה" - ניתן היה להבין כי המחבר ניסה להוביל את קוראיו לעבר מסקנה המנוגדת להלך-הרוח הכללי ששטף את העולם-הערבי בעקבות הטבח ובעקבות הפעולה הישראלית בעזה במסגרת המבצע הצבאי "חורף חם".

 

מרבית ערוצי החדשות בשפה הערבית מסרו דיווח לקוני על הטבח, אך היו רבים אחרים שלא הצליחו לעמוד בפיתוי מבלי לבטא אמירות גזעניות ואנטישמיות בדומה למקרים רבים בעבר. כך למשל, מאמרים שהתפרסמו ביומונים הממסדיים של סוריה תיארו את הטבח כ"פעולת הקרבה" ש"נטלה את חייהם של שמונה קיצונים ישראליים". לדעת כותבי המאמרים, הפעולה היתה "נגד בית-מדרש דתי ציוני קיצוני המגדל תלמידים ורבנים חדורי שנאה לערבים". יתר על כן, מבצעי הפיגוע "ידעו להיכן להפנות את מהלומתם הכואבת, וחדרו לעומק הביטחון הישראלי". בעיתון סודאני נכתב על הטבח באופן הבא: "ישראל היא 'שיילוק', המכריחה את הפלסטינים לשלם בלגימת דם פלסטיני ובחתיכת בשר פלסטיני תמורת כל זכות המגיעה להם" (באדיבות ממר"י).

 

המאמר של אל-הדלק יוצא דופן בחריפתו, שכן הוא אינו מהסס לתקוף את הבסיס האידיאולוגי של החמאס וחיזבאללה, והוא מכנה אותן תנועות טרור. לדידו, הטבח בישיבת "מרכז הרב" הוא רצח ברברי של שמונה תלמידי-ישיבה שעסקו בלימודי דת, וכי "הפעולה הנתעבת והלא אנושית הזאת מבטאת יותר מכל את דרכם הקיצונית והלא אנושית" של שני ארגוני הטרור הללו. לדעתו של אל-הדלק, "הפיגוע האיום הזה צריך לגרום לעולם החופשי להבין את גודל הטרור ואיומיו ולהבין כי יש לנקוט נגדו עמדה ברורה ומוחלטת. לא ניתן לשאת ולתת עם טרור שמכוון עצמו ללא הבחנה כלפי תלמידים, נשים ותינוקות וללא התחשבות במקום, באמצעים ובמטרות". יתרה מזאת, לדעתו אין כל זיקה בין הטרור המתועב, כפי שהדבר בה לידי ביטוי ברצח התלמידים בירושלים, לבין הרג אקראי של אזרחים בעזה בשל פעולות צה"ל הבאות בתגובה לירי הטילים לעבר ישראל.

 

אין זו הפעם הראשונה שאל-הדלק מתבטא בעניין הפלסטיני באורח כל-כך גלוי ונחרץ. כך למשל, בעת שהתחללו קרבות דמים במחנה הפליטים נהר אל-בארד בין כוחות צבא לבנון לבין חברי "פתח אל-אסלאם" (במאי-אוגוסט 2007), קרא אל-הדלק, במאמר מיוחד שהוקדש לכך, לחסל את הנוכחות הפלסטינית בלבנון לאור הקרבות שהתחללו במחנה שאיימו לגלוש למלחמת אזרחים נוספת בלבנון. גישתו של אל-הדלק, ושל כותבים נוספים, התבטאה בכך שהפלסטינים מהווים גורם של אי-יציבות ושל בגידה בתוך המדינות המעניקות להם חסות. בכל פעם שהפלסטינים מזהים חולשה שלטונית, או שיש להם היכולת לגרום לערעור המדינה המארחת, הם מנצלים את ההזדמנות הזו ללא כל היסוס תוך כדי הצדקות אידיאולוגיות המלווים בגיבוי מילולי גלוי ובוטה של מנהיגיהם.

 

מעבר לאלימות, "הלאומיות הפלסטינית" אינה מציעה מאומה. הגישה המעניינת הזו שהחלה במשורה, טיפין טיפין, חודרת לחלקים רחבים יותר בציבוריות הערבית. אין זה שיטפון, ובוודאי שהמגמה הזו עדיין נמצאת בשולי השיח הפוליטי הערבי, אך היא מקבלת חיזוקים אידיאולוגיים ככול שחולפות השנים וככול שהמשברים הפוליטיים, התרבותיים והכלכליים מפצלים את העולם-הערבי ליחידות נפרדות המתבססות על זהויות אתניות וגיאוגרפיות רבות.

 

פעמים רבות בעבר, "הלאומיות הפלסטינית" ניסתה לחסל ישויות פוליטיות לגיטימיות. את ירדן ב-1970, את לבנון בשנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת, ואת כוויית בעת פלישתו של סדאם חוסיין באוגוסט 1990. הכווייתים אינם מוכנים לסלוח לפלסטינים על תמיכתם בסדאם חוסיין ועל גילויי השמחה שהפגינו על כיבושה של כוויית בידי עיראק. לאחר שחרורה של כוויית, הממשלה הכווייתית הורתה על גירושם של 400,000 איש ממוצא פלסטיני לירדן ולמדינות נוספות - ללא כל היסוס וללא תרעומת ציבורית פנימית רחבה. בעיני הכווייתים, הבגידה הפלסטינית הייתה קשה מנשוא לגבי רבים מהם. מאז אותם ימים, נוצר נתק מוחלט בין כוויית לבין המנהיגות הפלסטינית למעט מקרים בודדים.

 

הלאומיות הפלסטינית - יציר כפיו של העולם-הערבי

את מה שמתחולל בעולם-הערבי בעניין הפלסטיני בשנים האחרונות, רבות ממדינות-ערב יכולות להאשים רק את עצמן. מאז הכרזת העצמאות של מדינת ישראל ב-1948, הלאומיות הערבית, על-פי תפיסתו של עבד אל-נאצר, הייתה זקוקה למנוף פוליטי ענק כדי לקדם את הרעיון הכביר בדבר אחדותו הגיאוגרפית של העולם-הערבי תחת מנהיגתו הכריזמטית. העניין הפלסטיני טופח לדרגת מיתוס לאומי, פוליטי וגיאוגרפי, שדחף את העולם-הערבי לשקוע בתככים פנימיים אלימים ביותר, וזירז את הרפיסות הכלכלית המחניקה שאיימה למוטט את הסדר הפוליטי במדינות ערביות אחדות. לכאורה, המשאבים הלאומיים הולאמו למען "שחרור פלסטין". אך כעת, חלקים בעולם-הערבי רוצים "להשתחרר מפלסטין" לאור ניסיון העבר. עדיין אין זו המגמה הרווחת, שכן הציבור הערבי עדיין רובו שקוע בהזיית הלאומית הבינערבית שקיבלה חיזוקים דתיים בעלי-משקל עם עליית כוחו של האסלאם הרדיקלי. אולם, גם כאן מתחילים להיווצר סדקים דרכם זורמים רעיונות, מפי אנשי-רוח אחדים, הסותרים לחלוטין את הזרם המרכזי ומאתגרים אותו על כל צעד ושעל - לעיתים תוך כדי נטילת סיכונים אישיים הבאים לידי ביטוי בנידוי ציבורי ומשפחתי.

 

הגרעין הישראלי מגן על העולם-הערבי

תוכנית הגרעין האיראנית מעוררת דאגה רבה בקרב המדינות הערביות המתונות, דהיינו מצרים, ירדן, סעודיה, כווית, בחריין ובשאר מדינות-המפרץ. הידיעות על תוכנית הגרעין הסורית, גם הן מעוררת דאגה הולכת הגוברת בקרב מדינות-ערב המתונות. השפעתן האלימה של איראן וסוריה בלבנון, בעזה ובעיראק, מעוררות חשד שמא איראן מתכננת ליצור חגורה שיעית בלב ליבו של העולם-הערבי הסוני. עקב החשש הכבד ולאור עקשנותה של איראן מול המערב בקשר לתוכניותיה הגרעיניות, לעיתים עולים בעולם-הערבי רעיונות המפתיעים בתעוזתם. כך למשל, כווית הרשמית לא היססה להביע קורת-רוח מחיסולו של עימאד מורנייה שהתרחש על אדמת סוריה ב-12 בפברואר 2008.

 

מדינות-המפרץ היו רוצות לראות את תוכנית הגרעין האיראנית מחוסלת לחלוטין - אם בדרכי שלום ואם במבצע צבאי. במהלך החודשים האחרונים הייתה התבטאות מפתיעה בעניין זה מפי סמי אל-פרג',  העומד בראש המרכז למחקרים אסטרטגיים בכוויית, והוא מייעץ לעיתים לממשלת כוויית בעניינים אסטרטגיים הנוגעים למרבית המדינות הערביות במפרץ-הפרסי. אל-פרג' טען כי אם איראן תצטייד בנשק גרעיני, על מדינות-המפרץ לבקש מישראל מטריה גרעינית. ויחד עם זאת, הוא סבור, שישראל לא תוכל לחיות עם העובדה שלאיראן יש נשק גרעיני, וכי ישראל תתקוף את איראן בדומה לתקיפת הכור העיראקי ב-7 ביוני 1981. לדעתו, איראן גרעינית תחל במרוץ-חימוש שיחרוג מעבר לגבולות המפרץ ויגיע לירדן, למצרים, לטורקיה ומעבר לה.

 

לאור דבריו המפתיעים של סמי אל-פרג', מיהרו דוברים רשמיים במדינות-המפרץ לשלול מייד את האפשרות לבקש עזרה מ"המשטר הציוני" בטענה, שבקשה מעין זו אינה הגיונית כלל ועיקר. ועם זאת, מדינות-המפרץ מעדיפות שישראל, ולא ארה"ב, תתקוף את איראן. שאם לא כן, מדינות-המפרץ ישמשו יעד להתקפה מיידית מידי איראן, אם ארה"ב תחליט לצאת במבצע צבאי נרחב נגד מתקני הגרעין האיראניים. לדידם, עדיף שישראל תספוג לבדה את התגובה האיראנית לאחר חיסולם של מתקניה הגרעיניים.

 

על-פי האינטרס הכווייתי זו מחשבה הגיונית לחלוטין. אם כך הוא המצב, סביר להניח שכל התקפה צבאית על איראן תהיה חייבת לכלול גם מרכיבים אופרטיביים שישתקו את יכולתה להגיב באופן יעיל והרסני כלפי שכנותיה הקרובות והרחוקות כאחת. אך לפני כל התקפה ישירה על איראן, המערב ינסה למצות עד תום סבבים נוספים של סנקציות נגד איראן, כדי שזו תשתכנע לבסוף לגנוז את תוכניותיה הגרעיניות.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "כוויית אינה שוכחת את הבגידה הפלסטינית", מגזין המזרח התיכון, 15 במרס 2008.

 

 

 

הוספת תגובה גרסת הדפסה שלח לחבר





גלריית המגזין

 

 

בעולמו של דונאלד טראמפ

 

 

טראמפ

 

 

מאמרים נבחרים של ד"ר ישראל בר-ניר

 

הרביעייה הפותחת - ארבעת פרשי האפוקליפסה

על מלחמה ושלום - היבטים משפטיים ומוסריים

על תקינות פוליטית ועל עליבותה של האקדמיה הישראלית

חוכמת הטיפש - השיח הציבורי בישראל

 

 

 תקשורת ישראלית

 

כשהיסטריה מוסרית משבשת את דמוקרטיה הישראלית

תקשורת פוליטית בישראל - הקשרים של השקרים

עיתון הארץ לא אוהב את הסיוע הישראלי לנפאל

התקשורת צריכה לבקש סליחה מבנימין נתניהו

 

 

נשים בעולם-הערבי

 

שרה שמא - ציירת סורית

נוני דרוויש - ערבים למען ישראל

ד"ר וופא סולטן - ליברלית ממצרים

מאי שידיאק - עיתונאית מלבנון

פאדימה סהינדל - רצח יודע מראש

בריג'יט גבריאל - לבנונית למען ישראל

וג'יהה אל-חוידר - ליברלית סעודית

הייפא והבי - זמרת לבנונית

 

 

מחמוד דרוויש - משורר ההרס והחורבן

 

 

דמויות היסטוריות בעולם-הערבי

 

אחמד שוקיירי וכישלונה של לאומיות הפלסטינית

 

מוחמד חסניין הייכל - העורך המיתולוגי של אל-אהראם

 

תפקידה של ממשלת הבעת' הסורית במלחמת ששת-הימים

 

אחמד סעיד - הקריין המיתולוגי של "סאות אל-ערב"

 

 

אתרי תוכן ותרבות

 

האתר של  ד"ר גיא בכור

מגזין מראה

ממר"י

בלוג מגזין המזרח התיכון

חדשות המזרח התיכון

 

 

מגזין המזרח התיכון

2017-2006