במהלך כל שנות ה-60 עד למלחמה שבפרצה ביוני 1967, נוצרה מתיחות רבה בין ישראל לשכנותיה על רקע פעולות הטרור הפלסטיניות וכן על רקע הפרוייקט הישראלי להטיית מקורות המים בגבול סוריה. לא זאת בלבד אלא שהצבא הסורי הפגיז באופן תדיר את יישובי עמק החולה עד כי, לעיתים, היה קשה לנהל חיים תקינים באזור.

ב-7 באפריל 1967, אירעה תקרית אווירית בין ישראל לסוריה שבמהלכה הופלו שישה מטוסי "מיג" סוריים. בעקבות האירוע, סוריה דרשה עזרה ממצרים כמתחייב מהסכם ההגנה שנחתם ביניהן ב-1966. מצרים הודיעה כי היא לא תסבול פעולות ישראליות נוספות נגד סוריה, וכדי לתת תוקף להצהרה זו הוכנסו כוחות צבא מצריים לחצי-האי סיני ואלה נערכו בכוחות גדולים מול הגבול הישראלי. ברית-המועצות עודדה את מצרים וטענה כי הצבא הישראלי ערוך בכוחות גדולים מול סוריה וכי ישראל מתכננת התקפה על סוריה. הידיעות על ריכוזי הצבא האלה הוכחשו הן על-ידי משקיפי האו"ם והן על-ידי ישראל. כפי שהתברר לאחר המלחמה, מצרים שלחה קצינים לבדוק האם יש אמת בידיעות שהופצו על-ידי סוריה וברית-המועצות. קצינים אלה מסרו לנאצר כי אין אמת בידיעות על ריכוזי צבא ישראלים מול הגבול בסוריה, אך הסובייטים התעקשו כי אכן יש ריכוזי צבא ישראלים מול הגבול הסורי. ההתעקשות הזו, כנראה, הובנה על-ידי נאצר כהזמנה לפתוח במהלכים צבאיים כלשהם נגד ישראל, וברוח הדברים האלה העולם-הערבי - שנערך לנהל מהלך מוגבל נגד ישראל - נשטף תחת גלי האופוריה שהידרדרו להצהרה על השמדתה הטוטאלית של מדינת ישראל.

ב-16 במאי מצרים דרשה את פינויו המיידי של כוח החירום של האו"ם מעמדותיו לאורך הגבול וממצרי טיראן.

ב-18 במאי מצרים דרשה פינוי של כוחות האו"ם מכל השטחים שבשליטתה. האו"ם נענה לדרישה והעולם-הערבי ראה בזה הצלחה גדולה מה שדרבן עוד יותר את העולם-הערבי להביע הצהרות מלחמתיות נגד ישראל.

ב-21 במאי נאצר הטיל הסגר על מפרץ עקבה על-ידי סגירת מצרי טיראן לתנועת אוניות לאילת וממנה. מאז 1957 אזור זה היה פתוח לשייט ישראלי בפיקוח כוח החירום של האו"ם, על כן ישראל הצהירה פעמים רבות כי הטלת הסגר-ימי על ישראל מהווה "עילה למלחמה". ישראל חשה מבודדת בזירה הבינלאומית שכן מלבד הצהרות בלתי מתחייבות, מדינות המערב לא היו מוכנות לנקוט פעולה כדי להכריח את נאצר לשנות את החלטתו. הגדיל לעשות נשיא צרפת, דה גול, שיעץ לישראל לא להיות הראשונה שתפתח במלחמה כדי להסיר את האיום, ואף הטיל אמברגו של משלוחי נשק לישראל. בכך, הקיץ הקץ ליחסים המיוחדים בין צרפת לישראל, שכן מרבית הישראלים חשו בגידה קשה לנוכח הקשר המיוחד שהיה בין צרפת לישראל עד ל-1967. תחושת הבגידה השוררת בציבור הישראלי, בשל אותה אמירה ומשום הטלת האמברגו בשעותיה הקשות ביותר של מדינת ישראל, עדיין מעיבה על היחסים המדיניים בין שתי המדינות למרות שעברו עשרות שנים מאז.

כשנאצר הסיק כי ישראל מבודדת בזירה הבינלאומית, הוא הצהיר כי כל ניסיון לפרוץ את ההסגר הימי יחשב כפעולת מלחמה, ומצרים תפעל כמתחייב מכך. לא זאת בלבד, אלא שנאצר הזמין את ישראל לצאת למלחמה מתוך תחושה כי מהלך העניינים נמצא בשליטתו וכי הצבא המצרי יוכל להתמודד בהצלחה רבה כנגד כל אתגר ישראלי. ככול שנקפו הימים, התחוור למצרים כי "בעיית פלסטין" מהווה נקודת משיכה שעל בסיסה ניתן לאחד את העולם-הערבי סביב מנהיגותו של נאצר, וזה לא היסס להצהיר כי המטרה כעת היא "השמדת ישראל". לנוכח הצהרה ברורה זו, כל העולם-הערבי הריע לנאצר שהצליח לעורר מחדש את התקווה, לשחרר את פלסטין, שקיננה בציבור הערבי במשך 19 שנה מאז 1948.

גם מנהיגי מדינות-ערב האחרים השמיעו איומי השמדה נגד מדינת ישראל. ב-30 במאי נחתם הסכם הגנה בין ירדן למצרים שבמסגרתו הצבא הירדני היה כפוף לפיקוד המצרי. ב-4 ביוני נחתם הסכם דומה עם עיראק. במשך כל אותה תקופה זרם נשק רב מברית-המועצות למצרים וסוריה. מדינות ערב האחרות שלחו תגבורת צבאית לחזית. כוחות מצריים נערכו לאלפיהם מול הגבול עם ישראל. התקשורת הערבית הלהיבה את האזרחים ונטעה בהם תקווה כי קרובה השעה להשמדתה של מדינת ישראל על כל המשתמע מכך. בציבור הישראלי שררה תחושה קשה של אסון לאומי-קיומי הנמצא לפתחה של מדינת ישראל, ובשל כך המנהיגות הישראלית החליטה כי הגיעה השעה להגיב לאיום הקיומי באופן ישיר. שתי סיבות עיקריות הניעו את ממשלת ישראל לפעול: האחת, החשש שמצרים תפתח בהתקפת פתע על ישראל, והשניה הייתה שעם חלוף הזמן תגענה תגבורות נוספות ממדינות ערב לחזית עם ישראל ובכך ההתמודדות הצבאית תהייה קשה עוד יותר מבחינתה של ישראל.    

סדר-הכוחות שניצבו זה מול זה ערב המלחמה היה כדלהלן:

ב-5 ביוני, ישראל תקפה את חיל-האוויר המצרי והשמידה אותו. בו ביום ישראל שלחה אזהרה למלך ירדן לא להתערב בקרבות, אך חוסיין העדיף אחרת והצבא הירדני החל להפגיז את ירושלים. בו ביום הירדנים הפגיזו את תל-אביב בתותחים ארוכי-טווח ואחד מהפגזים נחת באזור כיכר מסריק ליד עיריית תל-אביב. ישראל תקפה את חיל-האוויר הירדני וזה הושמד לאחר שעות אחדות. סוריה המשיכה להפגיז ישובים ישראלים ובתגובה לכך ישראל השמידה את רובו של חיל-האוויר הסורי. כאשר רוב רובו של חיל-האוויר הישראלי היה עסוק בהתקפה על חילות-האוויר של מדינות ערב, רק 12 מטוסי מיראג' ישראלים הגנו על שמי מדינת ישראל. כוחות ישראלים החלו לנוע לעבר סיני, לעבר ירושלים המזרחית ולשאר אזורי יהודה ושומרון. לאחר כיבוש סיני והגדה-המערבית, ישראל פתחה במתקפה נגד הצבא הסורי ברמת הגולן - בניגוד לדעתו של שר הביטחון משה דיין -  כדי להסיר את האיום הצבאי מעל לישובים הישראלים השוכנים למרגלותיה. 

כאשר הוחלט על הפסקת-אש ב-10 ביוני, ישראל שלטה בכל חצי-האי סיני, יהודה ושומרון ורמת הגולן. תוצאות המלחמה היו בלתי-נתפסות בעיני כל ערבי וערבי לאור התקווה הגדולה שהתעוררה בהם ולאור התעמולה הערבית שטענה כי הצבא המצרי לבדו הוא בעל עוצמה העולה על זו של ישראל. תחושת התבוסה הייתה כל כך קשה שהדיה עדיין מהדהדים מקצה העולם הערבי ועד קצהו, ודומה כי רק תבוסה דומה של ישראל מידי הערבים תצליח למחוק את תחושת "החרפה, הבושה והביזיון" של אותם ימים. התברר לציבור הערבי ומנהיגיו כי "מדינונת הכנופיות" - על פי הרטוריקה הערבית - פעלה בניגוד גמור לדימוי שנוצר בעמל רב על-ידי התעמולה הערבית. על כן, היה צורך לבחון את המציאות הישראלית על-פי העובדות החדשות שהתגלו לאחר המלחמה, ולאור זה להסיק מסקנות מתבקשות הנוגעות לפער האיכותי הגדול שנוצר בין מדינת ישראל למדינות-ערב כולן מאז 1948.

לצד אובדן השטחים, מדינות-ערב סבלו מאבדות כבדות בנפש ובציוד. על-פי הערכות אחדות האבדות היו כדלהלן:

אבדותיה של מצרים, שהובילה את האירועים עד ל-5 ביוני, היו קשות, שכן כ-80% מהציוד הצבאי הושמד או נפגע על ידי כוחות צה"ל. כך למשל, מצרים איבדה יותר מ-600 טנקים, כ-750 תותחים, ויותר מ-2,500 נגמש"ים ומשאיות. וזאת לעומת 132 טנקים ישראלים שנפגעו בחזית הדרום, שמתוכם הושמדו כ-60 טנקים. בימים ספורים בלבד של לחימה, האבדות הישראליות בנפש היו כבדות מאוד ביחס לאוכלוסייה הישראלית שמנתה באותה עת מעט יותר מ-2.5 מליון נפש. אולם, ההישג הצבאי והסרת האיום הקיומי מעל מדינת ישראל חיפו במידה מסוימת על המחיר הכבד ששילמו אזרחי המדינה.

לאחר המלחמה, ישראלים רבים שיחררו אנחת-רווחה שכן מדינת ישראל ניצלה מהשמדה טוטאלית כפי שהצהירו והבטיחו מדינות-ערב. בניגוד לדימוי הרווח כיום, שהוא ביטוי אופנתי יותר מאשר ביטוי עובדתי היסטורי, מדינת ישראל לא יכלה ליהנות מתחושת האופוריה לאורך זמן שכן האתגרים שניצבו בפניה היו עצומים לא פחות מהתקופה של ערב המלחמה. בעקבות המלחמה, כ-80 אחוזים מהצבא המצרי הושמד והצבא הסורי נפגע קשה אף הוא. כתוצאה מכך, ברית-המועצות הזרימה ציוד צבאי למדינות אלה, ובתוך חודשים אחדים בלבד, מצרים וסוריה יכלו להציב יחידות צבאיות אורגניות על ציודן. לאור האתגר הצבאי החדש שניצב בפני מצרים, עבד אל-נאצר החליט לסגת מתימן, ובדצמבר 1967 עזבו הכוחות המצריים את המדינה מבלי להגשים אפילו חלק מהיעדים שנאצר הציב לצבאו.

מיד לאחר שישראל ניצבה בגבולותיה החדשים, היא נאלצה להתמודד עם אתגרים ביטחוניים עצומים: מול הצבא המצרי בתעלת סואץ, מול הצבא הירדני, מול ארגוני הטרור הפלסטינים שפעלו מגבול ירדן, מול האוכלוסייה הערבית ביהודה ושומרון, מול הצבא הסורי ברמת-הגולן וכן מול חדירות של ארגוני טרור מגבול לבנון לשטח ישראל. ולא רק זאת אלא שישראל נאלצה להתמודד עם פעולות טרור בזירה הבינלאומית שהצריכה היערכות מיוחדת בשונה ממה שהיה לפני המלחמה. כשהחלה מלחמת ההתשה בתעלת-סואץ, מצרים הציבה אתגר קשה ורציני לצבא הישראלי, שכן האבדות הישראליות היו קשות, אולם גם האבדות המצריות היו קשות מנשוא, ומצרים כמעט קרעה תחת הנטל הכלכלי בשל המלחמה המתמשכת. כאשר הוסכם לבסוף על הפסקת-אש בתעלת-סואץ באוגוסט 1970, שוב התברר לציבור הערבי כי המאבק בישראל רווי בקורבנות, והנטל כלכלי המוטל על האוכלוסייה הוא בלתי-נסבל. לאורך תעלת-סואץ, בצד המצרי, נגרם הרס רב וכמיליון אזרחים מצריים נאלצו לנטוש את בתיהם. העזרה הסובייטית למצרים הייתה משמעותית מאוד, ועד אמצע 1970 היו כ-15,000 אנשי צבא סובייטים. כאשר גברו החדירות האוויריות של מטוסי חיל-האוויר הישראלי לתחומי מצרים עצמה, טייסים רוסים לקחו על עצמם את ההגנה האווירית על מצרים,  וב-18 באפריל 1970, התחולל הקרב האווירי הראשון בין טייסים ישראלים לטייסים רוסים שבמהלכו הופלו 5 מטוסי מיג רוסיים. האבדות במלחמה ההתשה היו כדלהלן:

לדידו של הציבור המצרי תוצאות מלחמת ההתשה התווספו לתחושה הכללית המעורערת, שכן במהלך שנים אחדות בלבד מצרים הובסה שלוש פעמים, פעם אחת בתימן ופעמיים מול ישראל ב-1967 וב-1970. לאחר שהושגה הפסקת-אש בתעלת-סואץ ולאחר שמלך ירדן הצליח להתגבר על הארגונים הפלסטינים, במה שכונה "ספטמבר השחור" - בעזרתה של ישראל על-פי הבקשה האמריקאית -  נשיא מצרים עבד אל-נאצר הלך לעולמו. בכך, הגיעה לסיומה תקופה בחייה המודרניים של מצרים והחלה תקופה חדשה שהתבטאה במעבר הדרגתי מאוריינטציה סובייטית לאוריינטציה אמריקאית, שהוביל אותה הנשיא המצרי אנואר אל-סאדאת.  לאחר מותו של נאצר, מצרים החלה לתכנן את המערכה הבאה נגד ישראל בשיתוף פעולה הדוק עם סוריה ובסיוע צבאי מסיבי מברה"מ, ולקראת אמצע 1973 מערך הכוחות של מדינות ערב[1] בהשוואה לישראל נראה כך:

 לאחר הכנות רבות והכשרת כוח אדם איכותי למלחמה המתוכננת, מערך הכוחות בין מצרים וסוריה לבין ישראל, ב-6 באוקטובר 1973, היה כדלהלן:

                                          בתעלת סואץ      

                                          ברמת הגולן

על-פי מערך-הכוחות ב-6 באוקטובר, מצרים וסוריה הצליחו להעמיד כוחות רבים מצוידים היטב בקו-הראשון אל מול כוחות ישראלים דלים ביותר. ההמשך בחלק השני של המאמר.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע