הדחף הכפייתי לנסות להביא לשלום בין ישראל והערבים הוא כמו התמכרות לסמים. אי אפשר להיגמל ממנו. זה נגע ממאיר, מכה שלא כתובה בתורה. צריך רק לקוות שתגובתו של טראמפ כאשר הוא ייתקל במציאות, תהיה שונה מזו של אובמה.

מכון מחקר אירופאי ביקש לבחון את המגמות החדשות הללו במטרה להציג את הנקודות החזקות והחלשות של "האיחוד-האירופאי" ושל "הערכים האירופאים" בקרב הדור הצעיר באירופה בטווח הגילים הנע מגיל 16 ועד לגיל 36. לשם כך נבחרו כ-6,000 צעירים.

על-מנת להדגים את הצביעות הבינלאומית המתחוללת בכל הקשור ליחסים בין מדינות ערביות רדיקליות ואלימות לבין מדינות אירופאיות אחדות, הדוגמא הבאה תבהיר היטב את העניין: בחודש אפריל 2017 סעודיה נבחרה לכהן בוועדה למעמד האישה של האו"ם.

העיקרון הוא פשוט. תיק שנפתח לא נסגר. הוא גם לא נגנז. הוא נשאר במצב של כוננות וממתין לרגע בו אפשר יהיה לפתוח אותו מחדש. בין השאר, כאשר תמצאנה או תומצאנה הוכחות/ראיות חדשות. למשטרה יש מגוון רחב של תיקים, תיקים של חפים מפשע,

תתארו לעצמכם שראש-מממשלה ישראלי, כלשהו, היה נפגש עם נציגים של עמותה גרמנית לקידום "השריעה" בגרמניה במהלך ביקור רשמי ולקראת מפגשים עם נציגים בכירים על אדמת גרמניה? מעניין איך הגרמני הממוצע היה מגיב למהלך כזה.

לרגל 50 שנה לשחרור ירושלים, הוציא הסופר ואיש התקשורת דני בירן, ספר שמתאר את שורשיו וגלגוליו השונים של דגל ישראל לאורך תולדות עם ישראל – מימי התנ"ך ועד ימינו. במלחמת ששת-הימים, נשלח בירן להניף את דגל-ישראל על כיפת-הסלע.

הדו"ח של ארגון יוניצ"ף מציין שארגון "בוקו חראם" הפך את גיוסם של ילדים כטרוריסטים מוסלמים מתאבדים כתעשייה שנועדה לא רק להערים של שלטונות הביטחון במדינות הללו, אלא גם להרחיב את מעגל הדמים באמצעות דוקטרינה של גיוס ילדים בכוח ובחטיפה.

ארה"ב נוסדה בעולם שהיה מורכב כולו ממשטרים אוטוריטאריים. הדמוקרטיה האמריקאית הייתה חידוש חברתי. היא נבנתה למעשה יש מאין, כי לא היה קיים משטר שיכול היה לשמש מודל לחיקוי עבור מייסדי הרפובליקה. אפילו המושג "אזרח" לא היה קיים.

אנגלה מרקל ודונלד טראמפ מייצגים שתי תפיסות-עולם שונות לחלוטין: מרקל מאמינה בגלובליזציה, בגבולות-פתוחים ובקליטת מהגרים. טראמפ יודע שהעקרונות הללו ניתנים ליישום רק אם הם באמת משרתים את האינטרס האמריקאי העליון על-פי ראות-עיניו.

טקס השבעתו של טראמפ כנשיאה ה-45 של ארה"ב ייזכר בהיסטוריה כמועד בו ירד המסך על עידן התקינות הפוליטית ששלטה בפוליטיקה האמריקאית בעשורים האחרונים. ארה"ב של טראמפ תהיה שונה מהותית מארה"ב בתקופה שקדמה לו.

ב-15 במרץ ימלאו 6 שנים למלחמת-האזרחים בסוריה שהחלה כ"יום הזעם" בדומה ל"ימי הזעם" שצוינו ברחבי העולם-הערבי באותה עת, וזאת במטרה לאותת לשליטי המדינות הללו על חוסר שביעות-הרצון הכללי שאפף את מרבית האזרחים כלפי מדינתם.

ב-24 בפברואר 2017, התכנסה באוסלו, בירת נורבגיה, ועידה מיוחדת שדנה בקטסטרופה האנושית המתחוללת במדינות השוכנות סביב אגם צ´אד, שהן ניגריה, צ´אד, קמרון וניז´ר – המנהלות מלחמת-חורמה מדממת כבר 8 שנים נגד ארגון טרור אסלאמי בשם "בוקו חראם".

"ועידת מינכן לביטחון" שהתקיימה בפברואר 2017 הייתה שונה מזו שהתקיימה שנה קודם לכן. הבעיות הבינלאומיות הגדולות שלא מצאו את פתרונן בפברואר 2016, קיבלו משנה-תוקף נוסף בשל שינויים הנראים לפי-שעה כ"שינויים טקטוניים" המשפיעים על הזירה.

אפשר להגדיר את הביקור של נתניהו בארה"ב מרגש והיסטורי והדבר ניכר היטב במסיבת-העיתונאים המשותפת בין טראמפ לנתניהו (ב-15 בפברואר 2017) שנערכה לפני פגישת-העבודה ביניהם. זו בעצם אנחת-רווחה ישראלית לאחר 8 שנים של לחץ בלתי-סביר.

שנת 2017 נפתחה עם כניסתו של נשיא אמריקאי חדש לבית-הלבן שאימץ מדיניות של מאבק גלובאלי ברור וגלוי נגד הטרור האסלאמי הרדיקלי, וזאת בניגוד לקודמו, אובמה, שאימץ גישה של לוליינות לשונית פייסנית לצד נקיטת מדיניות של חיסולים-ממוקדים.

התקשורת קיבלה נשיא צבעוני שאינו מקבל את האמיתות הישנות והמסורתיות שליוו את המערכת הפוליטית האמריקאית בשנים האחרונות. טראמפ הוא חגיגה ענקית ואין-סופית לתקשורת. הוא מייצר כותרות כל שעה, וכל כותרת לעיתים מעוררת-מחלוקת מקודמתה.

במהלך השבועות האחרונים שעברו מאז הבחירות בארה"ב של נובמבר 2016, אלפי מאמרים ביקורתיים התפרסמו בגרמניה על טראמפ ועל קווי-מדיניותו העתידיים בשלל נושאים ועניינים. קשה היה למצוא מישהו שהצליח לעמוד מול הדינמיקה השלילית הזו כלפיו.

על-פי מה שהודלף עד כה בנוגע לפרשה, נאמר שהבעלים של "ידיעות אחרונות" יכול לתת הוראה לכתבים "לפנק את נתניהו", אם נתניהו ייעתר להפצרותיו של מוזס על הגבלות מסוימות על העיתון "ישראל היום", בשל שיקולים כלכליים.

אם ניקח לדוגמא את טורקיה וגרמניה – לאור מה שהתחולל בשתי המדינות האלה בשנתיים האחרונות – אנחנו יכולים לשאול את עצמנו "בשביל מה הן היו צריכות את ההרפתקה הזו?". גם טורקיה וגם גרמניה, כל אחת בדרכה היא, אימצו מדיניות שניזונה בעיקר מיוהרה לאומנית.

מהרגע הראשון של אובמה בבית-הלבן, אמרנו שלאובמה יש בעיה אישית עם ישראל. ככול שהמדיניות האמריקאית קרסה במזרח-התיכון, כך התברר שישראל צדקה לאורך כל הדרך. אך, ככול שישראל צדקה, כך הגישה של אובמה כלפי ישראל הפכה לעוינת יותר.