הגשמת הרעיון הלאומי אינה נמדדת רק על-פי שיקולים של זיכרון היסטורי מר-ונמהר וקיום לשם הקיום בלבד, אלא הגשמתו היא ציווי לאומי, תרבותי ודתי - וללא שום קשר לרדיפות כאלה ואחרות. יתרה מזאת, היא גם אינה נובעת משיקולים של אופנות תרבותיות ולאומיות.

כאשר הבריטים סייעו לחתום על הסכם פייצל-וייצמן בעקבות מלחמת העולם הראשונה (1919), הערבים לא השלימו עם המושגPalestine (פלשתינה), שכן מושג זה זוהה עם היהודים ו"ארץ-הקודש" בלבד. על-כן הם דרשו בתוקף שארץ-ישראל תוגדר כ"סוריה הדרומית".

ב-31 באוגוסט 2016, הגנרל האמריקאי ג´ון ניקולסון, המשמש כמפקד העליון של הכוחות האמריקאים המוצבים באפגניסטן מאז חודש מרס 2016, הטיל פצצה חדשותית מכאיבה ומעוררת דאגה שלא זכתה לתשומת-הלב ראויה בתקשורת העולמית או זו האמריקאית.

הדימוי התקשורתי של המערכת-הבינלאומית הוא, שיש כאן התלכדות מעניינת של "שחקנים" רבים המנהלים "פוליטיקה של חמומי מוח" בדמותם של ארדואן, פוטין, טראמפ, איראן וכוחות רדיקאליים מימין ומשמאל באירופה ובארה"ב.

זהו מאמר שני בסדרת מאמרים שיתפרסמו לעתים מזומנות במהלך הזמן שנותר עד למועד הבחירות ויעסקו במאבק על נשיאות ארה"ב. המאבק נמשך ועולה להילוך גבוה. המאמר הנוכחי יעסוק בשאלה האם הוא כבר הוכרע וכן במספר נקודות פחות ידועות העשויות להשפיע על תוצאות הבחירות.

זו מאמר ראשון בסדרת מאמרים שיתפרסמו לעתים מזומנות במהלך הזמן שנותר עד למועד הבחירות ויעסקו במאבק על נשיאות ארה"ב. אחרי שהסתיימו הוועידות בהן המפלגות קבעו את מועמדיהן לנשיאות, מתחיל המאבק האמיתי.

על-פי הערכות אחדות בארה"ב, מתרחשת בימים אלה זליגה של מצביעים רפובליקנים לעבר המפלגה הדמוקרטית כהצבעת מחאה שבאה בעקבות שורה ארוכה של מנהיגים רפובליקנים שהחליטו להתנער מטראמפ ומסגנונו הבוטה והברוטאלי.

במסגרת ההיערכות הביטחונית החדשה לנוכח גל הטרור שפקד את גרמניה במהלך חודש יולי 2016, הועלו הצעות אחדות כדי להתמודד עם מה שנראה כ"איום אסלאמי רדיקלי על גרמניה". במסגרת הזו נבחנת בימים אלה סדרת הצעות כמו להגביל לחלוטין את לבוש הבורקה.

באופן מפתיע, דווקא בשעה שהעולם-הערבי קורס כולו מבחינה פוליטית, חברתית וכלכלית, ודווקא בשעה שהאיומים האסלאמיים גוברים על המדינות הדמוקרטיות הליבראליות, חלקים אחדים בתקשורת הישראלית הגבירו את התקפותיהם המילוליות המרושעות כלפי מדינת-ישראל.

הפוליטיזציה בצה"ל הייתה תופעה ששורשיה נטעו עוד בתקופת המדינה שבדרך. היא הייתה הגורם לכמה מהכישלונות החמורים במלחמת העצמאות, והייתה לה השפעה נכרת על התוצאות הסופיות של אותה מלחמה. מערכת-הביטחון לא נגמלה לחלוטין מהנגע הזה עד ימינו.

בתקשורת הגרמנית התפרסמו תגובות מעניינות אחדות לנוכח שטף האירועים. כך למשל, באחד מהעיתונים המובילים בגרמניה, נכתב שהאוטופיה הגרמנית נסדקה. כאן בדיוק טמונה הבעיה המרכזית של גרמניה המודרנית - היא מעולם לא הייתה "אוטופיה" והיא גם לא תהייה.

ההשפעה על התודעה הכללית בקרב האזרחים, בקרב מעצבי דעת-קהל ובקרב הפוליטיקאים, בנוגע לטבח שהתבצע בניס ולהפיכה הצבאית בטורקיה, הייתה גדולה בעשרות מונים מאשר הטבח הקטלני שהיה בבגדאד ב-3 ביולי 2016.

המאמר הנוכחי הוא הראשון בסדרה העוסקת בדמוקרטיה הישראלית, האם באמת נשקפת סכנה לדמוקרטיה ואם כן, ממי. בחלק הראשון נדון בהיבטים האזרחיים של הנושא. בחלק השני נעסוק בהיבטים הצבאיים של הנושא.

התשובה של העולם-הליבראלי אינה צריכה להיות רק באמצעות מערכות הגנתיות או התקפיות נגד הברבריזם האסלאמי הלובש צורה ופשוט צורה – פעם בסגנון ח"כ המוסלמית חנין זועבי ופעם בסגנונו של אבו-בכר אל-בגדאדי מנהיג ארגון "המדינה האסלאמית".

הרבה מאוד פרשנויות ניתנו להחלטה של הציבור הבריטי לעזוב את האיחוד-האירופאי בעקבות משאל-העם שנערך ב-23 ביוני 2016. רבים מתושבי אירופה הלכו לישון עם תחושה שיש יתרון קל למתנגדי הפרישה, אך הם התעוררו עם חדשות מרעישות שהכו גלים ברחבי-העולם.

ארבעת פרשי יום הדין או ארבעת פרשי האפוקליפסה, הם דמויות המופיעות בברית החדשה, בספר הבשורה ע"פ יוחנן בו מתוארים מאורעות אחרית הימים. המוטיב של ראיית ארבעה רוכבי סוסים המהווים שליחי האל, לקוח מספר זכריה.

צריך לשים-לב למה שמתחולל בתקשורת המערבית-הדמוקרטית בעיקר בשנתיים האחרונות. התקשורת הזו מוצפת במידע על העולם-הערבי, על העולם-האסלאמי, על פיגועי-טרור אסלאמיים, על אלימות אסלאמית, על בעיות של המהגרים המוסלמים ועל הפליטים המוסלמים.

הסקירה הנוכחית של אירועי הטרור האסלאמיים מתייחסת לאירועי חודש מאי 2016. ולמרות זאת, כולנו יכולים לשער מה יקרה בחודש הרמדאן שהחל השנה ב-6 ביוני 2016, וזאת לנוכח ניסיון העבר בחגים הקודמים בהם החג עצמו הפך במהרה לאורגיה של אלימות ורצחנות.

לאור מה שמתחולל בעולם-הערבי בעשורים האחרונים, סביר להניח שרבים מערביי ארץ-ישראל מעדיפים להישאר במסגרת הישראלית ולא באיזו מסגרת ערבית מקומית או אזורית. זאת הטרגדיה אמיתית של הלאומיות הערבית לאחר התבוסה הגדולה של 1967.

כשליברמן דיבר בגנותו של נתניהו במהלך השנה אחרונה, הוא הפך בהבל-פה ליקירה של התקשורת הישראלית, כשם שיעלון הפך לכזה בשבועות האחרונים. האם מישהו באותם עיתונאים שהעלו על-נס את דמותם של ליברמן ויעלון היו גם מצביעים להם בבחירות?